חמלה בסוף החיים

הנושא הזה מאד חשוב, ואני אספר לך סיפור עליזה היקרה מחיי האישיים.

בסוף שנות השבעים חלה אבי בסרטן, הוא עבר ניתוחים וטיפולים, המחלה נסוגה מעט ואחר כך חזרה בגדול. לימים עלתה ההצעה לנתק אותו ממכשירי ההנשמה, וכל שכן בתקופה ההיא לא הייתה להצעה זאת כתובת בכלל. אנחנו רצינו ובכינו וצעקנו אך כמובן שלא עזר.

בסוף הדרך אבי חזר לעמוד על רגליו כדרך נס ואולי כסימן לבאות. אחיו ז"ל ניתק אותו מהמכשירים ומן החיבורים והם ברחו שניהם לביתו של אבי. אבי ביקש סיגריה אחרונה וצלל אל מותו.

אז כן, אני בעד המתת חסד לבני אדם במצב סופני וקשה.

שבת שלום

מתוך הכרות דווקא מהצד אני יודעת שזה מה שהייתי בוחרת לעצמי. כמה שבריריים החיים, ומכאן שיש לחיותם כאן ועכשיו ובאופן מלא.

עליזה יקרה, נושא כל כך כאוב העלית.

מתי לקחת את חייו של אדם? מתי הוא הרגע שבו יש לנתק אותו ממכונות, או לתת לו למות בכבוד. מה זה מוות בכבוד? איזה מוות הוא מכובד?

אני זוכרת את אבי, הכאב בא אליו פתאום ובעוצמה נוראית.

סבלו היה קשה והוא ביקש שיקחו אותו ממנו

או שיקחו אותו מן הסבל - ביקש למות,

כבר חי מספיק, אמר

וכשאיבד את הכרתו החיו אותו

ואני שאלתי - למה? ולא ידעו לענות, אינסטינקט רפואי אמרו.

אחר כך ראיתי את עיניו הפקוחות

והמפוח מילא את החזה באויר

והבטתי אל תוך העיניים הפקוחות שלא ראו דבר

ואני ראיתי שם כאב

אבל אמרו לי שהוא לא מרגיש ולא סובל

איך ידעו?

ביקשתי מהרופאים שינתקו אותו - אמרו לי שאי אפשר

זה נוגד את החוק.

ראיתי את האינפוזיות שמעניקות חיים מתרוקנות לאט לאט

ואז ביקשתי מהרופאה שגלתה אנושיות - אנא אל תחברי חדשות במקום אלו שהתרוקנו - את זה את יכולה לעשות.

ישבתי וראיתי את החיים עוזבים אט אט את הגוף המיוסר

ואז סגרו את המתג, ואבי לא היה.

חשבתי על השעות הארוכות שישבתי ליד מיטתו ואם נכון שהוא לא סבל, הסבל שלי היה נורא. יכולתי לשמור את המראה האחרון שלו כשהוא לוחש את שמי, ולא את מראה הגוף ללא החיים שרק הלב כמשאבה ממשיך לעבוד אבל הראש כבר מרוקן.

וראיתי גם אנשים שחלו במחלה סופנית, שיסוריהם היו קשים מנשוא, שידעו שימיהם ספורים, והם בקשו להאריך את חייהם ולו בימים אחדים. אז מי אנחנו שנחליט לקצר את חייהם? מי שם אותנו לאלהים שנחליט - עד כאן.

יקירתי, הפיתרון הוא אולי צוואה בחיים, שאדם יחליט כשהוא בהכרה מלאה, שבבוא יום והוא יהיה חולה ויסבול, שיתנו לו לסיים את חייו בכבוד לפני שהסבל יהיה בלתי אפשרי. לפני שירדימו אותו ויתנו למכונות לעבוד בשבילו והוא בעצם כבר לא יהיה כאן.

למה כשהוטרינר אמר לבני שהכלבה האהובה שלו סובלת וכדאי לשים קץ ליסוריה, זה היה בסדר להזריק לה זריקה, והוא החזיק אותה בזרועותיו עד שנרדמה - ועל זה אומרים שזה מעשה אנושי ומלא חמלה.

אני הייתי רוצה בזה.

עליזה יקרה שלי,

תודה על דבריך המפורטים ותודה ששיתפת אותי גם את בעצב ובאובדן האישי שלך.

אני חושבת שאדם ברגע שהוא בוחר, כשעדיין הוא יכול להפרד יפה מאהוביו, יוכל לסיים את מסכת היסורים בצורה שיבחר. יוכל להיות במקום יפה, כמו הים למשל, להיות מחובק לעצום עיניים ולישון... את שנתו האחרונה.

ואת יקירה המשיכי לזכור את עמית שלך יפה עם עיניים כחולות מדהימות כמו הים וחיוך קורן, את דמותו זו שׂאי אתך תמיד, והיא תהיה לך למשענת.

מחבקת אותך

נורית