שורה אחת

אני אוהבת את השיר הפרוזאי הזה, המתאר את האירועים מתוך זרם תודעה מאוד מהוקצע, אך במסווה של אמירות השלופות מהמותן לכאורה.

כמו דרך עדשת מצלמה, הדובר עוקב אחר דמותה, דמותו ואחר כל מה שקיים ברקע, פעם - בקורולציה למה שקורה במערכת היחסים ופעם כאנטי תיזה, המדגישה את מה שמתרחש בין השניים.

כך למשל: 

"ואני תופס אותך חזק
אחר כך משחרר, משהו נופל
בינתיים מסביב, שום דבר לא משתנה"

משהו נופל במציאות, וכך גם בניהם,  לכאורה דבר לא משתנה , רק לכאורה... גם שלטי הפרסום המייצגים את מה שלא יושג בניהם ממחישים ומדגישים את העירעור במערכת היחסים.

הפער ההולך וגדל בין שניהם, בא לידי ביטוי גם בחלומות של שניהם, אותה תמונה מולידה מאווים סותרים: הוא - רוצה לנדוד, לצאת לעולם הגדול, היא - להקים בית.
"אני מדמיין מסילות, את חולמת על בית"

אני מתחברת לגמרי לדובר הזה שמתחבט בתוך עצמו - להביע את המורכבות הזו ב"שורה אחת"...
הבחירה במילה שורה בעלת משמעות נוקבת, הרי אין באמת בנמצא שורה כזו, שתיישר את ההדורים, שתגשר על הפער משנפל דבר.
[ואולי דווקא יש... אך בשורת מילים (: ]
הסיכוי הוא קלוש.
הפרידה בלתי נמנעת.
המילים מסתבכות.
אלו הטובות נעלמות.
הקול נצרד.
הלב נשרט כבר מזמן.
לא ניתן להחזיק את זה.

הפער ביניהם הולך וגדל, הולך ומסתבך, לא נותר דבר, משהו בוער, אך זה לא בלב פנימה, לא ניתן לשחזר את התחושה יותר.
נפל דבר!

אני לא אוהבת בדרך כלל פזמונים חוזרים בשיר,
או-ל-ם המשפטים החוזרים בשיר הזה, מיוחדים לי,
וכמו הד, מדגישים את הגורל שנחתם כבר.

חובה להלחין את השיר הזה, כי המלודיה בוקעת ממנו 
- - כל כך מדוייקת.

 "מחפש שורה אחת שתגיד את הכל
עד שאני מוצא את המילים
את הולכת למקום אחר
ואני נשאר עם המילים ומסתבך
שום דבר לא משתנה."

ועוד לא אמרתי דבר על איפה שזה פוגש אותי.
אסתפק בזה.

תודה על השיר,
המונמונים.