את אמי בבית האבות מבקרת אני אחת לשבוע.
היא חלק מקשישים תשושי נפש, שמעטים מהם משתפים פעולה עם מדריכת האירובי שמפתחת ומפעילה אותם בתרגילי התעמלות רכים וחלשלושים, במקצב מינורי לשיפור צריכת החמצן. המדריכה מדברת בדיבור מסוקס במקצת אבל ברור, את אימא שלי הדיבור הזה מטלטל.
"איזו חמורה זו, מה היא צועקת". לוחשת לי בשקט שמדריכת האירובי לא תשמע.
"היא צריכה לדבר בקול רם, הם לא שומעים". אני מסבירה לאימא.
"את לא מכירה אותה, איזו קלאפטה, איזה צרות היא עושה".מנענעת את ראשה, ימינה ושמאלה, מתארת את הסבל שהיא סובלת מאותה מדריכה.
"איזה צרות"? אני מתעניינת.
מה שרצתה להגיד נשכח ממנה והיא שתקה, עוקבת בעיניה הקטנות המשוקעות אחר תנועותיהם של הקשישים המתעמלים.
מולנו הטלוויזיה משדרת מלחמה, צוות העובדים שרובם ערבים מיפו ומכפרי המשולש מביעים דעה נחרצת נגד נסאראללה, אחרי שאני מסיימת לשוחח עם הערבים אני מתפנה עוד פעם לאימא.
"הם נחמדים". אומרת לי אימא.
"מי"? אני שואלת.
"בני הדודים". היא עונה וחיוך עולה על פניה.
הדמות העיקרית בבית האבות הזה, היא אימא שלי כמובן, היום היא במצב רוח טוב. "בשבוע שעבר הייתי אצל דב, קיבלו אותי מאד יפה".אומרת לי לפתע.
"מסכנה היא ודאי מתגעגעת לאחי". אני מהרהרת.
"איך ביקרת, נסעת במונית"? אני מושכת אותה בלשוני לשמוע איך דמיונה הפורה מעופף לו, יותר משנה היא מרותקת לכיסא גלגלים אין בכוחה לזוז ללא תמיכה של העובדים בבית האבות.
"מה פתאום במונית". היא עונה.
"אז איך". אני שואלת.
"מה בעיה, אני כל הזמן הולכת". אומרת לי במן אמירה בוטחת.
"מה זה הולכת, מעופפת חוצה גבולות ונישאת ברוח כמו אסטרונאוטית".
אני מהרהרת שוב ומקשיבה כיצד היא שוגה בהבלים, מבינה שעוד פעם חוסר הקורדינציה בין מוחה והזיכרון מתעתע בה, את מה שהחלה לספר אינה מסוגלת להשלים.
לידינו אישה קשישה שלא ראיתיה אף פעם, אולי חוסה חדשה, פניה מעוותים מבכי, מדי פעם מכה את עצמה בחזה ובפניה.
"אל תשימי לב אליה, היא רוצה שיחבקו אותה".
"איך את יודעת". אני מתעניינת.
"היא תמיד עושה ככה מאז שבעלה מת".אומרת לי בנחרצות.
רוב שנות ילדותי הייתה אימא מטפלת בקיבוץ.
מעט זמן בילינו ביחד, בעת שהייתה מטפלת, לא הגיעה לחדר ההורים הפרטי לפני ששלחה את "ילדיה" בבית הילדים, לבית הוריהם בתום ארוחת הערב, ולא לפני שערכה את השולחנות לארוחת הבוקר, כשכבר הגיעה לחדר, מעט זמן נשאר לה כדי לשבת איתנו עם ילדיה שלה, בזמן הזה בעיקר, החליפה דברים עם אבא או נחה בעצמה. בערב, כשהובילו אותנו את בנותיהן לבתי הילדים, נחלקו הורי בין בתי הילדים, בשעת ההשכבה היא הייתה שלי כמעט...
להקריא לי סיפורים היא לא אהבה, הייתה קוראת בשגיאות שהיו מביכות אותה ליד יתר ההורים ולי היו גורמים התפרצויות צחוק, לשיר שירי ערש לפני השינה היא לא שרה, היא הייתה זייפנית צלילים, מסרסת אותם וסוטה מהמנגינה הנכונה. מה שנותר לה לעשות בחצי שעה של שעת ההשכבה, לשבת על מיטתי להסתודד עם חברותיה, האמהות של חֲבְרוֹתַי בבית הילדים, עבורה הייתה זו שעת רכילות, לדבר על הדברים החמים שקורים בינו ובינה בקיבוץ...עבורי עוד איבוד אימא שכמעט ולא רואים אותה.
בביקורי זה, נראתה לי כל כך רגועה, שלמה עם עצמה, מביטה על כולם בסקרנות, במן תשוקה לגלות עוד משהו...כשמידי פעם מנסה לספר לי על תכונותיו של זקן זה או אחר, אבל מה שהיא רוצה להגיד נבלע עד מהרה בחוסר אפשרות לבטא את עצמה, היא נותרת להביט בעיניה בערנות מופלאה, כשמידי פעם מגישה לי את כוס המיץ שלה.
"תשתי קצת, שלא תתייבשי"
"לא אתייבש,אל תדאגי".אני אומרת, מלטפת את ראשה ומניחה לה לנשקני כמו פעם.
