סיפורים

עלובי [ה]חיים. 1. רפי

 

עלובי [ה]חיים 

 

רפי

 

מעל הכול, מה שמטריד את רפי הוא דווקא בלוק טיוטות. האחרון שנשאר אצלו מאז קיבל כמה בלוקים כאלה, נדירים, מעין שוחד מידי פ.מ. (זהירות: שמות באמצעות ראשי תיבות בלבד) על עריכת שיריו בזמן העבודה. כשראה את כמות הדפים בבלוקים אמר לעצמו שכל אלה יספיקו לו עד יומו האחרון. והנה רק בלוק אחד נותר. מדאיג. מאוד. אפילו מצמרר. אותו.

אי לכך, הוא נוקט אמצעים פשוטים, פתטיים, כדי להאריך אֶת חיי הבלוק ואֶת חיי עצמו: בכל דף רפי כותב הרבה, צפוף, באותיות קטנות. חסכוני, כאילו. לאמיתו של דבר, משעה שנכנס המחשב רב האפשרויות – כתיבת טיוטות כלולה בהן – הבלוק צריך היה להספיק ואף להתייתר. אולם רפי לא התרגל לכתוב ישר למחשב, פרט לכתיבה מקצועית במסגרת עבודתו: הניסוח קבוע מראש.     

מועד היציאה לגמלאות קרוב מאוד. מחשבותיו נודדות. היה רגע שהמערכת הציעה תנאים טובים לפרישה מוקדמת לכמה בעלי תפקידים. רפי סירב. פ.מ. הסכים וניצל את ההזדמנות להיות גמלאי עדיין צעיר ועסוּק מאי-פעם בעולם הספרות. יש להודות, פ.מ. ידע מתָמיד איך לשדרג את מעמדו בין המשוררים: ארגון ערבי שירה,  כתיבת ביקורות, בקיצור: עסקנות.

מה אני עסוק בו. באמת. עיסוק פתולוגי. מה-

תמונה, זיכרון עצמו משם-ו-אז, כשנכנס ונקלט במערכת (צעיר, יפה, כאילו נוצק בפסל יווני קבוצתי ומישהו שלף אותו ממנו והציב אותו סולו, גלמוד ומעודד את רגשות החיבה האימהית של בנות המשרד, אם כי לא רק משיכה רגשית כזאת עורר באותם ימים בעזרת משפטי השירה שידע לדקלם בהזדמנויות רבות) לעומת דמותו כאן-ו-עכשיו: גבר שמזדקן לא רע, אולם נתפס בתור גלמוד-נקודה. גרוע מזה: כאילו ערירי-מבטן-ומלידה. או אסופי לשעבר. כאיל- המם. רפי מנחם את עצמו, לפחות אינו עוסק בענייני פ.מ. ובבלוק הטיוטות האחרון. הדימוי העצמי שלו מאז-   

פתאום עולה כותרת – עלובי החיים.

עלובי חיים.

חיים עלובים.

חיֵי העלובים.

טוב, אני לא ויקטור הוגו.

חיַי העלובים.

"היי רפי, מה העניינים."

דויד נכנס. רפי עונה לו ואומר לעצמו, לא כל כך עלובים כמו שלו, מִסְכן. ניוון שרירים.      

ושוב מחשבותיו נודדות. עד שאיילת נחשפת לעיניו. מעניין, היא התקבלה בתור מקרה-הסעד של המשרד: מום בלב, או חור בלב, אמרו. שפתיים סגולות. קצות אצבעות הידיים סגולות. חובה להעסיק אותה. מאז חלפו לפחות שלושים שנה והיא – עד כה – הספיקה לשרת (ולקבור) ארבעה מנהלים בכירים. רפי זוכר את הישיבות בתחילת דרכה של איילת אצלם. קבלתה נתגלתה כהחלטה כדאית למרות המום. מהירת תפיסה, אצבעות ידיה הסגולות שלטו במכונת הכתיבה, יעילה מאוד, מסורה בדרכה: לא התרועעה עם איש, לא התחנחנה ו/או התחנפה לאיש, לא ממש חייכה לאיש. כאז כן עתה. רפי נזכר באיוּם שהצליח ללכד את כל הפקידות, המזכירות ואפילו את המזכירים מכל הדרגות כשהוחלט להתייעל ולעבור לעבודה במחשב. עד כדי כך הרגישו מאוימים שיזמו פנייה משותפת לוועד העובדים. לא עזר, ברור. אחרי שהפנייה נכשלה, דווקא איילת לא התלבטה, יצאה ראשונה לקורס והצלחתה הרגיעה את כולם. בעצם, ממה היה לה לחשוש. במקרה הכי גרוע, יכלה לקבל שוב את קצבת הנכות שלה. בנוסף, אף אחד לא תלוי בה. רווקה, כמובן. רפי נאנח. גם אני. הא כן. גם אני. בזה אנו דומים.

רפי ממקד את מבטו בשולחן של איילת, באותו רגע בלי נוכחותה. מבט בשעון מראה לו שהשעה 12:30. בוודאי יצאה כבר למזנון. הוא מתרומם, קם, ניגש לקולב, לובש את הז'קט, תוך כדי מציץ לבדוק אם עוד שולחנות נותרו ריקים (כן, הרי כבר צהריים) ויוצא למסדרון, למעליות, עדיין מהרהר בה ובו-עצמו. קו נוסף משותף לשנינו אמור להיות – חייב להיות – החשש למוות קרוב. מאוד. אצלה כמעט יומיום, עם החור הזה בלב. אצלי עם סוף דפי הבלוק. אצלה זה ממשי, ודאי, ולא חשוב שהיא עדיין כאן. אצלי זה אובססיה. או לא. או כן. או אמונה תפלה. אם כי לא הייתי רוצה להיווכח שהאובססיה-סלש-אמונה תפלה הזאת שלי היא לא בדיוק סתמית-נקודה.

במעלית הוא פוגש את אברהם. אין ברירה, חייבים לומר צהריים טובים. רק שלא-

"אז מה שלומך," נשאל.

"מצוין. ומה איתך?"

"אני מנסה להרים ערב לסילבסטר ולנצל אותו כדי להקים שוב את חוג הכתיבה שלנו," מודיע לו אברהם, ומוסיף, "אתה מוזמן, כמובן. שלחתי לך מייל עם ההזמנה-"

"לא קיבלתי."

"בטוח?"

"בטוח." אבל רפי לא ממש בטוח. משהו הגיע מאברהם והוא לא פתח את המייל.  

"ט- טוב. בכל אופן, לא קיבלתי תשובה ואז חשבתי שאראה אותך במזנון ואשאל אותך אישית."

המעלית מגיעה לקומת המזנון.

"אז מה דעתך? תצטרף?"

"אחשוב, תודה אברהם."

"מה יש לחשוב? ממה שידוע לי, אין חוג אחר לכתיבה במקום זה שהיה לנו. קדימה!" מאיץ בו.

"בכל זאת. תן לי קצת זמן לחשוב. לא בטוח שאני מעוניין כרגע במסגרת מחייבת."

בלית ברירה רפי צועד לצד אברהם לקראת המזנון. זה נודניק, זה. אברהם מוסיף לדבר, ממלאים את הצלחות, מגש, לשולחן פנוי, אויש. הנודניק הזה מדבר – וידבר.  מדי פעם רפי מנענע את ראשו, כאילו מקשיב לאברהם, אף על פי שהוא עסוק בבדיקת רווח והפסד במקרה של הצטרפות (רווח: יהיו קוראים; הפסד: יהיו אברהם וכתביו האינסופיים) ו-סלש-או של הימנעות (רווח: בלי אברהם; הפסד: לא תהיה לי ברירה אלא ליזום משהו – ואסור, אסור בהחלט, לעורר חשדות, זאת אומרת, שמדובר בחוג מתחרה).

הגאולה מתגלה בדמותם של דויד ואיילת.

"היי רפי, תזדרז, תסיים, ממתינים לך. לא ראית?"    

"יו. תודה. תחכו לי, אני כבר בדרך." רפי מקרב מפית לנגב את שפתיו, קם בזריזות להשיב את המגש ונפרד מאברהם ב"אחזיר לך תשובה, אל תדאג. להת'." רגע, רגע, מה אני נלחץ. הרי אפילו לא חשבתי על חוג לכתיבה, או על קבוצת כתיבה, או מה שלא יהיה עם כתיבה. בהקלה, רפי מחייך לאיילת ודויד.

"ראינו שאתה במצוקה," מחייכים אף השניים האלה. "הוא מה זה מלחיץ."

רפי מופתע. הנה איילת מחייכת. השפתיים הסגולות שלה מחייכות. ודויד, עם הקביים, עם ה- הנה עוד אחד שסופו קרב, בדוּק, ודאי, בטוח. כמה זמן יעבור עד שיישב בכיסא גלגלים? ועד ש- עד שייחנק, בעצם? אולי לא הרבה יותר מהזמן שעומד לרשותי עד שיהיה סוף לדפים בבלוק שלי. אלא שאצלו זה בלי רמאויות. אצלי אני מרמה. נמנע. מקטין. מתקמצן. ומתמסכן, תגיד את זה בגלוי. מִתְמַסְכֵּן. יופי. אולי זה ניאולוגיזם?

כששב להתיישב אצל שולחן הכתיבה רפי תופס את הבלוק האשם בכל האובססיות שלו.

לא יעזור.

יכול להעלים אותו, לדחוף אותו לאיזו מגירה אקראית, שלא יזכור אפילו, כך שלא ימצא אותו ולא ישתמש בו ולא יכַלה אותו. אבל- אבל מדי פעם יהיה עליו לבדוק, בכל זאת, שמא מישהו נטל אותו במקרה – סתם ככה, במקרה – כשחיפש ניירות ריקים בכל המשרדים (כן, משרד ממשלתי ולא תמיד יש מזכרים או סתם ניירות לטיוטה), עד שהגיע גם למשרדו. ודווקא כשרפי עצמו נעדר. ולא יכול לעשות שום-כלום בנדון.    

בכל זאת.

רפי דוחף את הבלוק שממרר את חייו מתחת לערימת הניירת שהצטברה על מדף בארון צדדי.  

"אז מה עם סילבסטר?"

דויד בפתח, מצביע לעבר מעטפה גדולה מספיק כדי למשוך את העין.

"תספר, אחר כך אקרא. אם עדיין צריך."

"לי דווקא לא כל כך נוח לספר אבל לא נורא. איילת ועוד כמה מהמשרד של מנהל המחוז תכננו ערב קצת חגיגי אצלי. גם מנהל המחוז יבוא."

ו-ב-כן. גם מנהל המחוז זאב בודד. זאת אומרת, לא יהיו בני זוג (אם אברהם נודניק אז חכו עד שתכירו את זוגתו).     

"רק קצת חגיגי?"

"מבטיח. רק קצת."

"בשמחה. מה אני מביא?"

"מה שטעים לך לאכול ולשתות. זה הכי בטוח." דויד קורץ בעין ימין.

"צודק." רפי קורץ אליו בחזרה. "כתובת, שעה?"

"במעטפה. כל הפרטים. אני זז. להת'." 

בעוד תשעה-עשרה ימים.

לא. סילבסטר בעוד שבוע.

רגע. בעוד-

אוֹקֵי.  

למה לכחש.

ממילא זה לא מניח לי.

רפי משחרר את הבלוק השבוי.

 

 

---

© רבקה ירון

---

[המשך יבוא.]

 

תגובות