יצירת קשר
ירושלים, חודש ניסן תשל"ב
פייגה – צביקה
העיר ירושלים, בדומה לערים רבות אחרות, נכנסה לכוננות ניקיון פסח. בכל מקום הצטברו ערמות אשפה, רהיטים וכלים ישנים, ובאוויר נישא ריחם העז של צבע קירות וחומרי ניקיון.
לפני ימים אחדים נתבקשה פייגה על-ידי אימה, לעזוב את ביתה של שפרה ולבוא לסייע בהכנות הרבות לחג הממשמש ובא.
פייגה התעקשה להישאר לגור אצל שפרה, אך הסכימה לבוא בכל יום לשעות אחדות לסייע עם הניקיונות, הסדר וההכנות לחג. עיקר התעקשותה נבע מההמתנה לטלפון, שאולי יגיע, מצביקה הלברשטם. וגם פחות חיכוך עם הסביבה, ע"מ להימנע מלחשושים מאחורי גבה.
בכל יום בשובה מביתה שבמאה שערים אל ביתה של שפרה, שאלתה הראשונה הייתה: "מישהו צלצל אליי?" ותשובתה של שפרה, "לא, אף אחד לא צלצל אלייך."
משסיימה לחלוטין את העבודה בבית משפחתה, התפנתה פייגה לטפל בביתה הקטן של שפרה, שהיה זקוק לניקיון יסודי מן המסד ועד הטפחות.
יומיים לפני חג הפסח, החלה לארוז את מיטלטליה כדי לשוב לביתה ולחגוג אותו עם משפחתה. שפרה, שהוזמנה להתארח בבית משפחת רוטשטיין, החלה אף היא לארוז מזוודה, בה הניחה בגדים נאים לכבוד החג.
ואז צלצל הטלפון.
שפרה הרימה את השפופרת וענתה: "מדברת שפרה."
"האם זו שפרה, הפסנתרנית?" שאל הקול מעברו השני של הקו.
"נכון." ענתה שפרה, ושאלה: "עם מי יש לי הכבוד?"
"מדבר צביקה הלברשטם. נפגשנו אצלך לפני כחצי שנה ביום בו חל צום גדליה, האם את זוכרת אותי?"
"בוודאי שאני זוכרת אותך, בחור נחמד." ענתה שפרה, ושאלה, "במה אוכל לעזור לך, ומנין לך מספר הטלפון שלי?"
"ברשותך, אבקש לדבר עם פייגה. היא זו שנתנה לי את מספר הטלפון הזה."
שפרה הגישה את שפופרת הטלפון לפייגה. "השיחה הזו עבורך." אמרה לה.
פייגה החזיקה ביד רועדת את שפופרת הטלפון ואמרה: "הלו?"
"שלום, פייגה, מדבר צביקה, מבני-ברק. שלחת אליי מכתב, והנה אני מתקשר."
מרוב התרגשות, כל שהצליחה פייגה לומר היה: "אני שמחה שהתקשרת. האם נוכל להיפגש בהקדם?"
תמהה על אומץ לבה, ליזום פגישה עם בחור שהחליפה עמו בעבר רק מילים בודדות.
"מעוניין אני להיפגש אתך, אולם זה יתאפשר רק לאחר חג הפסח."
"זה בסדר גם מבחינתי. ברגע שיתאפשר לך, צור עמי קשר ונקבע."
צביקה היסס מעט בטרם ענה. בדעתו עלתה המחשבה, שיש צורך בהתייעצות עם המשגיח או עם ראש הישיבה. למרות הרגשות שלו כלפיה, נראה היה שאצה לה הדרך. כל העניין נראה לו מוזר ונועז למדי מצידה של בחורה חרדית, אך לא יכול היה לשלול לפחות פגישה אחת.
"אם כך, אתקשר אלייך שוב אחרי החג ונקבע." אמר צביקה.
"בסדר גמור." אמרה פייגה, והוסיפה, "חג שמח, צביקה."
"חג שמח גם לך ולשפרה."
פייגה, ששמחתה הרקיעה שחקים, חיבקה את שפרה, ולאחר שנרגעה מעט, ניגשה לפסנתר וניגנה שעה ארוכה.
כל אותה עת עמדה שפרה מחרישה. משתאה לנוכח מצב הרוח העליז שאחז בפייגה, שעצב תמידי ניכר בפניה זה ימים רבים.
למרות גילה המתקדם, זיכרונה של שפרה היה חד כתער גלבים. זכרה שכאשר פייגה הגיעה להזמין אותה לחתונתה עם דוב-בער, הביאה את המכתב ההוא ואמרה לה:
"אני מבקשת שתשמרי לי על המכתב הזה במקום בטוח."
"האם זה משהו חשוב?"
"לא כל-כך. אך אפשר שהוא מעין קרש הצלה לשעת צרה."
אפשר, שפייגה ניבאה את העתיד לבוא, ומכתב זה והאדם שעומד מאחוריו אכן "קרש הצלה לשעת צרה." חשבה שפרה.
חרף ריחוקה מהדת והמצוות – למעט הדלקת נרות שבת ושמירה על כשרות, הרגישה שהיא עדה לדבר יוצא דופן. נסתרות הן דרכי האל, חשבה בפליאה רבה.
לפתע, פייגה הפסיקה לנגן, פנתה לשפרה, ואמרה ברצינות רבה: "יודעת את, אפשר שבקרוב יהיה לי חתן."
"ומיהו אותו חתן?" שאלה שפרה.
"צביקה הלברשטם, מבני-ברק." ענתה פייגה, והוסיפה, "חבל שהוא חילוני, אך אין זה משנה לי. אם יבקש את ידי, אלך אחריו לכל מקום שבעולם."
שפרה רצתה להעמיד אותה על טעותה ולומר לה שצביקה, הוא בחור חרדי למהדרין. אך הבינה מדעתה שפייגה הכירה אותו בתקופה אחרת, שתקה ולא אמרה דבר. חשבה לעצמה, מה רבה תהיה לבטח הפתעתה של פייגה, אם וכאשר תראה את צביקה בלבושו הליטאי ההדור.
"טרם נפגשתם, וכבר את ממליכה אותו למלכך, זה בבחינת לרתום את העגלה לפני הסוסים." אמרה שפרה, והוסיפה, "אני לא רוצה חלילה לרפות את ידך, רק אבקש שתתני לזמן לעשות את שלו."
"צודקת את, שפרה יקרה שלי, אך לבי אומר לי שצביקה, הוא המיועד לי." אמרה פייגה.
"בעניין אחר" אמרה פייגה, "אני שמחה שתתארחי אצלנו בחג הפסח, לקרוא את ההגדה"
"גם אני אשמח מאוד" אמרה שפרה. "אני זוכרת מעט מאוד מחג הפסח, כאשר היינו מתארחים אצל סבא שלי", שפרה הוסיפה "אולם זה שנים שאיני חוגגת משום שאין לי קרובים שיזמינו אותי."
פייגה ראתה בשיחה זו שעת כושר ושאלה את שפרה "ומה עם ההגדה לבית מורגנשטרן?"
"איני מבינה למה כוונתך" אמרה שפרה.
"כוונתי להופעות שלך ברחבי העולם" אמרה פייגה. "לא סיפרת לי מאומה עליהם מאז נסעת לפריז אחרי מלחמת העולם הראשונה"
את צודקת פייגהל'ה שלי, אמרה שפרה. "אספר לך בחול המועד פסח, כאשר נשוב מבית הורייך"
