כבהיסח הדעת מושיטה רוני אצבעותיה אל כפו הקעורה ושולה משם גרעין, מפצחת בין שיניה ומניחה את הקליפות בקערית קטנה וצבעונית המונחת על השולחן שלידם. רוני לועסת ומרסקת היטב את הגרעין הקטן. אפשר להיחנק אם בולעים אותם שלמים. חלק מהקליפות נופלות מסביב, לא לתוך הקערית הקטנה.
ידו הקעורה הייתה מונחת כבדרך אגב בין ירכיה, יוצרת שקע בשמלתה. ישבה מסוכלת רגליים על הספה והוא מולה, רגליו פשוטות משני צדדיה. העיניים שלה נבלעות בעיניו ושטף השיחה משחק ביניהם כב'סבתא סורגת', פעם אצל זה ופעם אצל זו. כל כך מאומנים הם שאין הם מביטים במלאכתם הנעשית מעצמה.
"אביתר", היא אומרת לו. כל הברה נשמעת בבירור, צליל ועוד צליל. "בשבוע הבא אני נוסעת".
אביתר מביט בה, הגרעינים נשמטים מכפו על הספה וחלקם אל הרצפה. ידיו מתרוממות לאט. בשתי כפות ידיו הגדולות הוא אוחז בזרועותיה לכל אורכן, עיניו מתמלאות כבריכות מבריקות באור השמש והדגים בהן מתים.
האצבעות שלו מתקפלות ומתיישרות, נוגעות בה בעדינות.
"אבל למה"? הוא שואל. המילים שלו כמעט טובעות.
"אני חיה בלי חיים. הימים עוברים ורגעים רבים נראים ללא צבע ונשמעים ללא שיר. אני רוצה אחרת."
אביתר מושך אליו את רגליו ומסתובב, מתנתק ממנה ומתיישר על הספה. שתיקה נפרשת ביניהם. אין לו תשובה. אין לה מילה. הוא מביט ישר על הקיר על הלבן. תלויה שם תמונה, אבסטרקט בצבעים רכים של מים. רוני צופה בצדודיתו, חצי הפנים הקרובים אליה. בתנועה חדה הוא מפנה פניו אליה. העיניים שלו בתוכה. העיניים שלה בתוכו.
שבת. כבר שלוש שעות שהם יושבים כך קרובים על הספה ומשוחחים.
רוני התעוררה הבוקר בעצלות, נותרה עם הטריקו מהלילה על גופה, ריח החלומות שמעירים אותה עדיין דבוק בעורה.
"צלצלת עשר פעמים בפעמון הדלת. לא הגבתי. בתחילה הייתי שרועה לי על הספה בסלון, מאזינה לאופרה לא ידועה לי, חולמת, חושבת." היא מחזירה את אביתר שלוש שעות אחורנית בזמן.
"אחר כך התרוממתי לאט, ישבתי והקשבתי בדממה, ממש השתדלתי לא להשמיע קולות תזוזה. הפעמון צלצל מבחוץ פנימה ואני שתוקה. קמתי יחפה, הולכת לכיוון הדלת. עצרתי מטר אחד לפני, העיניים מרוכזות בנקודה במרכז. שוב צלצול הפעמון. לא צעדים, לא קולות נשימה, לא מילים. דממה עוצרת."
"התעוררתי לפני זריחת השמש. היה חשוך לחלוטין בחוץ. ניסיתי להכריח את הגוף להרדם שוב. התהפכתי. ניסיתי להרפות את הגוף ולהכניס עצמי למצב של שינה. עברה שעה. זרקתי מעלי את השמיכה והתיישבתי על המיטה. הסטתי את הוילון כדי שתכנס רוח קרירה ורעננה אל החדר. הרגשה כבדה מילאה אותי. את יודעת, ברגעים כאלו מקלחת מנקה את האוויר שלִפני ומפנה מקום לחדש. יום חדש."
הם שותקים. מתוך המילים נעלמו הדמעות. של שניהם.
רוני מתרוממת ומיישרת תחתיה את השמלה. בבוקר כשהופיע פתאום, מחוייך כולו, בקשה ממנו שיכין קפה חזק ונכנסה למקלחת. שיערה רטוב ומריח ושמלה קלילה לגופה, הזמינה אותו אל המרפסת לחוש את האור של הבוקר הזה. אחר כך התיישבו בסלון הקטן והזמן רץ לפניהם עד שאמרה את המשפט ששינה את הצבעים שנעו בחדר. המוסיקה כבר מזמן הפסיקה להתנגן ורעש לא נשמע התדפק על הקירות והתמסר ביניהם.
רוני החלה לצוד את הגרעינים שעל הספה. חצאי הקליפות הקטנות נאספו אחד אחד בכף ידה. אחר כך התיישבה על השטיח הבהיר בישיבה מזרחית, משכה שמלתה שתכסה ברכיה החשופות ודלתה את הגרעינים והקליפות שנשרו מכפו של אביתר אל הרצפה. ישבה שקועה ושתוקה ולאט לאט אספה.
גרעינים שלמים וקליפות בערבוביה נאחזו חזק בכף ידה הקפוצה.
אביתר הניח כף יד גדולה ופסוקה על ראשה, התמהמה דקה, קם משם וצעד פסיעה פסיעה אל הדלת. השתיקה בערה בגרונו. הוא סגר את הדלת מאחוריו כאילו הניח דף דק בזהירות שלא ירשרש, שלא יתקמט.
