פרידה מהזכר האולטימטיבי

אנחנו בזוגיות כבר קרוב כ-16 שנה. למעשה יום הולדתו יחול החודש. הוא כבר לא צעיר ונמרץ כפי שהיה בעת שנפגשנו, הוא הזדקן. נורא. כאילו הזקנה קפצה עליו בן לילה.

הוא מעולם לא היה יפה, שיערו היה מדובלל וזיפי, דוקרני משהו, רגליו ארוכות ודקות באופן לא פרופורציונאלי לגופו הגרום. גם עברו לוט בערפל, דומה לאמו אך אינו יודע מי אביו. זה יכול היה להיות כל אחד, את אמו לא ניתן היה להגדיר כקדושה. אולי כקדשה. הוא היה מין נטוש כזה.

אבל הוא מעולם לא בגד בי, לא השתעשע ברגשותיי ותמיד חיפש את קרבתי הגופנית. הוא אהב אותי אהבה ללא סייג. ללא תנאי. ואם קרה שנאלצתי לצאת בלעדיו למספר שעות, היה מחכה לי בעיניים כלות באותה תנוחה בה עזבתי אותו. הוא היה היחיד שאיתו ישנתי כפיות.

כשהיה מביט בי, נמסתי. הפכתי לשלולית. הוא הצליח לעורר בי את כל הרגשות הרדומים או את אלה שהיה ספק בקיומם.

בצעירותו שהייתה צעירותנו, טיילנו יחדיו, השתוללנו, התפרקדנו זה על זו, לשונו החמימה והלחה מנחמת. פתאום הזדקן. משובת הנעורים עזבה אותו, ברק שערו הועם, עיניו נעכרו, לעיתים היה נתקל בחפצים. נשמתו כבדה והבאישה, החל מעדיף רביצה מתמשכת. כשרגליו לא נשאוהו יותר הלכנו לרופאים, הואבסנו בתרופות אשר לא נספגו בגופו והוא פלט אותן החוצה בהתזות קיא. סירב להביא דבר מאכל או משקה אל פיו, איבד שליטה על סוגריו. ישבתי לידו, מחבקת, מעודדת, מנסה לעזור לו להיאחז בשרידי החיים שעוד נותרו בגופו, אך הוא, כחש שחייו אוזלים, הסב את ראש ממני כמתכחש לעברנו המשותף.

אני בוכה. איני יודעת איך אעמוד בזה. אך מחר אגאל אותו מיסוריו. מחר אקח את כלבי, פרינס, לישון שנת נצח. הלוואי ויהיה מי שירדים גם אותי אם חלילה אחלה במחלה חשוכת מרפא.