גמגום ©

(הסיפור דמיוני  בחלקו)      

נודע לי בדרך מוזרה שיומן אשר כתב אבי אחרי המלחמה הגדולה באירופה, נמצא במוזיאון בית לוחמי הגטאות. לא ביקשתי רשותו של אבי לחשוף את היומן שכל כך רצה לגנוז. היומן כתוב באידיש הצלחתי לפענח בעזרת דוברי אידיש רק את שני הדפים הראשונים המתעדים כרונולוגיית חיים בקיבוץ הכשרה בגרמניה שם נאספו יהודים מרחבי אירופה שניצלו ונותרו בודדים. הנקמה בגרמנים לא אחרה לבוא בהולדת דור חדש שיגדל ויצמח ויכה שורשים רק בישראל.

ישבתי מול אבי כשהיומן בידי ביקשתי לתרגם לעברית את הכתוב בו. הוא הצטנף בתוך עצמו, התפתל כנחש מגמגם.

"בשביל מה את צריכה את זה?" הביט באימה בידי האוחזת בדפים חיוורים דהויים  במרחק הזמן.

"תשתחרר אבא," התחננתי

"לא יכול להשתחרר, זה רודף אחריי."

"מי רודף?" פערתי זוג עיניים תמהות.

"הם."  שתק .

"אבא, אתה בקיבוץ ההם כולם מתים."

"הכל בגלל הלחם." סינן מבין שיניו את הבסיס לחיים את המובן מאליו ל ח ם.

"מה קרה עם הלחם." לא הנחתי לו.

"העיקר שאני חי, מה זה משנה?"

"כן, זה משנה מה קרה עם הלחם?" התעקשתי.

"זה לא רק הלחם, היה שם גם סוודר." התפתלותו וגמגומו  התחזקו ושפתו רפה הייתה.

"טפו," סתר לפניו "יש לי מזל יותר משכל, התמימות שלי פגעה בי והחכמה נפלה בין רגלי."

"שום דבר כבר לא יפגע בך," הפצרתי בו.

"בגטו עבדתי בסבלות, העמסתי ארגזים מלאים במזון המיועדים לגרמנים. אותנו היהודים האכילו פרוסת לחם וכוס תה עכור, בצהריים חלקו מרק נרפש בתוספת תפוח אדמה ובערב פרוסת לחם ועליה סימני ריבה, הייתי רעב. יום אחד חבר הציע לי סוודר שלא יהיה לי קר ועל הדרך שאל אם אני רוצה לחם,שהנהנתי בהסכמה שלח אותי למחסנים היכן שמעמיסים מזון, תגנוב כיכר ותביא אותו לכאן, נתחלק בלחם, הרעב היה בעל עצמה והחלטי ממני. החבאתי את כיכר הלחם בקפל עליון של הסוודר או בכנף הסוודר, אני כבר לא זוכר."

אבא נשם עמוקות.

"ומה קרה?"

"נו, את יודעת איך זה, היה מארב של השומרים הגרמנים ותפסו אותי."

"מה הם עשו לך?"

"יומיים לפני כן הוציאו אותנו למסדר לצפות בהוצאה להורג של יהודים שגנבו לחם  תלו אותם, פרפור גופם לא מסתלק מעיני, ידעתי שזה סופי."

"ו... אחר כך מה היה?"

"אני כאן, את רואה." הוא ניסה להתחמק מתשובה

"אז, איך ניצלת מהתלייה?"

המפקד  הכריז בקול רם שאני נבזה וגנב, לא  קבע את עונשי במקום."

"היית בר מזל ולא הענישו אותך?"

"המפקד קבע את עונשי במשרדו."

"מה?"

"מה, מה? זעק אבא, בכיו התפרץ , את לא מבינה? את לא מבינה?"