קורא את הספר "גן העלייה השנייה" של אהוד בנאי

אני בדיוק קורא את הספר "גן העלייה השנייה" של אהוד בנאי. מעורר השראה. בפרק על הבתי כנסת

ש"אסף" בעולם חשבתי לספר על "מספרות גברים" שאספתי בעולם. אחת בניו יורק של כמה כושיות

והפחד שעוד רגע מישהו ישדוד אותך - הלבן היחידי שם , אחת באיסטנבול שם שרפו קצוות של

שערות שגדלו פרא על האוזן וכל המספרה מליאה בריח של נוצות שרופות ואחת בשוק של נצרת שם

עומד ספר זקן שאביו היה ספר וגם סבו ודווקא בנו מתכנן להפוך את המספרה לחנות ספריית וידאו.

אותו ספר, שערו הלבן היה מטופח ושופע יחסית לגילו.

חשבתי על בנו שמתכנן להפוך את החנות בעתיד לספריית וידאו ומעציב את אביו.

מה רע בזה?

ואולי בעוד 100 שנים ייכנס מישהו לחנות הוידיאו הקיימת כבר ארבע דורות ויישמע מאותו ספרן זקן

שישכיר סרטים שבנו חושב לשנות את פני החנות ולפתוח בה חנות לממכר ממתקי חלל חיצון

למשל?

מדוע לא ?

מדוע לא לקבל בשמחה את החלומות והיצירתיות של הדור הבא ולא לעכב אותו עם רגשי אשמה ,

הרי בסופו של דבר מטרת הגידול היא שהוא יהיה עצמאי ויעמוד בזכות עצמו ולא שעד עולם יחיה

בצל הוריו וסביו וסבי סביו.

אחרת איך יגיעו מקצועות חדשים לעולם אם כל אחד רק ימשיך את מקצוע אבותיו?

ובינתיים הספר מספר.

מי מספר אותך – שאלתי ?

יש לי ספר שכן – סיפר – אני מספר אותו והוא מספר אותי.

חשבתי שספר צריך ששערו יהיה מטופח – זו פרסומת מהלכת לעבודתו – אף אחד לא חושב על זה

שזה בעצם עבודתו של ספר אחר..