במחלקה

שבוע ראשון

הם חושבים שאני לא כאן, לא שומע, לא רואה.

עיניי עצומות. אני מזהה את קול עקבייך הדקיקים והגבוהים. נקישות קבועות הולכות ומתרחקות, מתקרבות ונעלמות. את לועסת מסטיק. בתוך השקט שסביב אני שומע את הרוֹק בטעם אוכמניות שאת בולעת. את לובשת חצאית צרה, די קצרה. אני מקשיב לשפשוף הבד על ירכייך כשהוא עולה ויורד עם כל צעד שלך. הכי נורא הוא ריח הבושם שלך המתעבה ומתאייד, משב מטריף באין אונים שלי.

הם חושבים שאני לא כאן,

ולכן אני מרשה לעצמי כך לעקוב אחריך בתאווה גמורה.

שבוע שני

עטוף בשמלת כותנה לבנה פרחונית. לכאורה, סגורה השמלה מאחור. למעשה, שני שרוכים ארוכים הנקשרים זה בזה, חושפים את ישבני לכל סקרן. מה זה משנה, הרי רוב רובו של הזמן אני שרוע כך או אחרת על מיטת אִשפוזי. פעם ביממה וחצי אני חוטף התקף של עִרפול, אני מתערבל בתוף כביסה במהירות עצומה וצונח לתוך פיר עמוק עד לנחיתה, בכל זאת מאוזן על המיטה. אלו הרגעים שאת חולפת ואני קולט את הדף בשֹמךְ. עוצם חזק את עיני כמו שמאגרפים כף יד עד שסימני הציפורניים נשארים חרוטים. ודאי גם שפתי מתעוותות.

ואת מתאיידת, חולפת הלאה.

אני נרפה.

שבוע שלישי

היום יום רגוע.  גם כאביי פחתו. לעתים אני עֵרני לחלוטין. מחכה למפגש. כבר מכיר את הרווח בין רגליך כשאת צועדת. אני בטוח שאת טיפוס נחוש ואסרטיבי.

תוך כדי שאני הוזֶה מופיע בטווח שדה הראִיָה שלי פס, פס חגורה של חצאית, פס של בד כחול הנראה יוקרתי. אני קולט פיסת חולצה החצויה לשניים ומחוברת בעזרת כפתור. החולצה מושחלת מתחת לחצאית.

כולי כואב במאמץ לסובב את ראשי ולכווצו אל העורף על מנת להרים את עיניי בשאיפה לקלוט את הדמות כתמונה שלמה.

נשארתי בפס החצאית.

שבוע שישי

כבר שבוע שאני מחפש אותךְ.

אני קם. בשבילך אני קם, גורר את רגליי במסדרון, מקלל בכאב וסופר את הפעמים הלוך וחזור.

מהלך קדימה וחזור במסדרון, מביט אחרי כל דמות נשית שחולפת על פני. מתחיל בעקבים. לא! שלך היו יותר דקים. מקשיב לתיפופים. לא! שלך היו יותר מהירים. עיניי עולות אל הברכיים. שלך לא בלטו. הן היו גשר ישיר אל חלק הרגל שעורר אותי כל פעם כשעברת ליד חדר 31.

את לא יודעת שראיתי. את לא יודעת שהיית הדבר שהכי זז לי (ואולי רק הוא) במשך כל אותם שבועות מאוזנים (ובכלל לא).

עכשיו אני מחפש אותך. את רגלייך. את תיפופייך.

מנסה לגלות לאיזה שיער שייך החלק שראיתי, החלק שהיה בגובה המתאים למצבי הערפילי.

רציתי לספר לך...

רציתי לשאול אותך (אם אמצא אותך, אם אזהה את רגלייך) אם תפסעי לצידי אל בית הקפה שממול.

כבר שבוע אני מחפש אותך.