רעידת אדמה

הרגליים שלה מרחפות, משחקות משחקים של נוגעות- לא נוגעות עם הרצפה האפורה של הסטודיו.

החולצה הרחבה שהיא לובשת מעל בגדיי המחול מתמלאת אוויר בכל תנועה.

היא לא מתסכלת לשום מקום, אני מאמינה שאפילו עוצמת את העיניים, חווה כל הנפת יד, כל הרמה של הרגל כאילו החיים שלה תלויים בזה.

היא רוקדת החוצה את הכל.. את הכאבים, האכזבות, את הצימאון הזה לאהבה.

היא רוקדת ושוכחת את עצמה, וזוכרת הכל, ושוב שוכחת, מהפנטת, ממכרת כמעט.

הקוקו שלה מרושל לגמרי, "גולגול" כמו שהיא קוראת לו, תלתל אחד נופל על העורף, מקפץ יחד עם התנועות.

הקוקו שלה כולו מרושל והיא עדיין הכי יפה בחדר, באולם, בעולם.. לפחות עכשיו, כשהיא רוקדת.

היא רוקדת וחוזרת להיות ילדה.. היא בת, והיא בן, היא מלאת תמימות, מאמינה באמונה שלמה, שזה כמעט כבר כמו להאמין בפיות, קשה למצוא את זה היום.

המוסיקה החזקה שלצלילה היא רוקדת מלאה בבסים שרועמים ומרעידים את כל מה שנמצא בסטודיו.

כל תנועה שלה כל כך רכה, רכה כמו כף יד מלטפת, ועם זאת מלאה ברגש, בזעם עצור, שסביר להניח שישאר עצור לא לעוד הרבה זמן.

צליל אחרון, תנועה אחרונה, היא יושבת על הרצפה, מתנשמת, מרוצה, נבוכה..

" זה נקרא רעידת אדמה.. איך?" היא שואלת.

אני מחייכת ועונה :"מדהים!" וזה מרגיש לי צנוע מידי לעומת מה שזה עורר בי..

?איך אני אספר לה עכשיו שלא ראיתי דבר שכזה, דבר שכמותה..

אני ממשיכה לחייך ויודעת שכאן רק מתחילה רעידת האדמה האמיתית שלה אצלי בלב.