סיפורים

יומן- הישרדות

168180_171961952846077_100000968193195_340820_3596482_n.jpg
בתמונה- אני מחכה לתוצאות של הגיבוש של הישרדות 
 
 
לפני העונה של 2010 הזכורה לטוב ניסיתי את המזל שלי במבדקים לסדרה של הישרדות. המבדקים האלה כללו בעצם ריצה מטורפת בחולות של מכון וינגייט, יחד עם עשרים ומשהו שכיבות סמיכה וכל מיני דברים. מילוי שאלון אדיר של שאלות מפגרות וכל מיני עינויים נפשיים כמו התעמלעות מתקנים.
הגמול היה הפרסום והתהילה וכן, החוויה.
 
באותה תקופה הייתי בחופשת מולדת... אז ניסיתי את המזל. התקשרה אליי פקידה וקבעה לי ראיון שבסיומו כנראה עשיתי רושם טוב על המראיינת. קראו לי לריצה בחולות וקראו לזה "גיבוש" לבשתי איזה שורט צבאי נחמד.
רצתי כמו גדולה ואפילו בין הראשונים כשאחרי הריצה, מישהו מהמתחרים אמר לי בצורה צינית:
"יפה יפה, בהתחשב בעובדה שלא שירתת אפילו יום אחד בצבא"
אמרתי "בשביל הצבא שעשו פראיירים כמוך אני לא אבזבז אפילו יום אחד. אבל כאן אני אתן את כולי"
ראיתי איך הוא מתעצבן, גם המדריך שלנו פקח עין עקומה על מה שאמרתי, אבל לא שמתי עליו. זאת הייתה ההופעה הכי צבאית שלי: מיוזעת, לובשת מדים סמי צבאיים אבל לא כובשת אף עם אחר ולא מדכאת אוכלוסייה של מדינה כבושה.
 
האמת שאחרי זה באה הנפילה, היה לנו עוד ראיון עם פסיכולוג ששאל:
"איך זה שלא עשית צבא ולא נתת משהו למדינה יכול להשפיע מבחינת הקרבה למען החבר'ה כשאתם עושים משימות קשות שמצריכות הקרבה ונתינה"
אמרתי:
"אתה אל תגיד לי, כי נתינה לפי דעתי זה לא משהו שנרכש בצבא, אלא בחיים בכלל , אם במשפחה ואם בבית הספר"
 
טוב, חיכיתי כמו גדולה בחוץ
בסוף יצא המדריך שאמר בצורה גסה ומעליבה:
"סקסית, את בחוץ"
 
יצאתי החוצה בדמעות, אל השער של וינגייט. הגעתי הבייתה כולי בוכה. אבא שלי ראה אותי בוכה ככה ריחם עליי הביא לי כוס מים ואמר:
"זה לא סוף העולם, אל תשימי לב אליהם, אם לא בהישרדות אז בתוכנית אחרת"
 

תגובות