יומן נעורים- ד
יום אחד זה יבוא (ככה שרה ריטה) וזה באמת בא. באמצע של שנת 2005, כבר הגיע אליי צו ראשון לבית, ואני מה יש לי מהצבא? אני נגד, אני נגד צבא ההגנה שעושה קולוניזציה בשטחי הגדה ומהווה כוח כובש ומדכא בכוח רב עם אחר שמבקש עצמאות. ואמרתי את זה לאבא ואמא וגם לאחי והם אמרו: "מה, אומנם גם אנחנו נגד חלק מהדברים שקורים בשטחים, אבל מכאן ועד לסרב להתגייס לצבא? הרי מי מגן עלינו? מי מגן לך על הזכות להפגין נגד? חוצמזה את יכולה לשרת בקריה בתור פקידה... הנה אחיך משרת בבה"ד 11 הוא בסך הכל מטפל בחניכי קורסים"
"החניכים האלה נשלחים לגדה המערבית ובאופן עקיף משמשים כוח כיבוש..." אמרתי.
"אוי, את צריכה ללמוד שאין לנו מדינה אחרת..." אמר אבא.
ולעצמי אמרתי: "כמו שאני מקווה שבתור פלסטינית שחייה תחת כיבוש כל חייה וגדלה בתוך חברה אלימה, לא הייתי בוחרת להיות מחבלת, ככה, בתור ישראלית שחיה תחת איום מסויים, אבל מזערי, של פיגועים רקטות, חטיפות (גם מעצר מדיני בכלא הישראלי לדעתי זה חטיפה) לא אבחר להיות חיילת".
סרבנות גיוס מטעמי מצפון קיימת מאז הימים הראשונים של מדינת ישראל, והמשפט של הסרבנים של שנת 2003 היה פרק מפואר נוסף בתולדותיה. ופשוט לא רציתי להיכנס בראש בקיר. אז התחברתי לפורום שקוראים לו פרופיל חדש ושאלתי אותם מה לעשות וחזרה אליי מישהי ואמרה שהדרך הכי טובה לעשות את זה בלי להיכנס ראש בקיר זה להצהיר שאני דתייה... אחרת יכנסו בי בכל הכוח.
"אני דתייה?" צחקתי. אני עם הצניעות המפורסמת שלי? אני שהולכת בשישבת למועדונים ופאבים? אני שאפילו ביום כיפור לא צמה? אני שאוכלת צ'יזבורגר ואוכלת פירות ים? אם יקראו לי לראיון אצל איזה קצין נפוח מתוסבך ומלא באגו הוא ישר יעלה עליי!
הייתה עוד ברירה והיא ללכת לקב"נ, לעשות פוזות מוזרות ולומר שאני קוקו, אבל האגו שלי לא נתן לי לעשות את זה, האמת זה היה קל, לרגע השתעשעתי לרקוד מול הקב"נ ולצרוח כמו כוכבת רוק.
בפורום אחד יצרתי קשר עם כמה בנות, יעל ונועה שאחר כך הפכו להיות חברות טובות, קודם דרך הפגנות על הגדר ופעילויות ב"סלון מזל" ואחר כך דרך בילויים משותפים. בקיצור העצה שנתנו לי הייתה לומר שאני חוזרת בתשובה.
אז שלחתי הצהרה על דת והסברתי שאני חוזרת בתשובה ושומרת שבת, כשרות ולבושה בצניעות. כמה שבועות אחרי זה קיבלתי זימון, כי חשדו בי כנראה- אני בכל זאת לומדת בבית ספר חילוני... לא הגעתי, כי חשבתי שזה חסר טעם. אחרי זה קיבלתי זימון.
טוב, ישבתי עם איזה ספר שכתב הרב לאו ועברתי עליו ככה בעיון רב, ובחרתי איזו שמלה צנועה בשוק בצלאל. ואמרו לי לא להגזים יותר מידי בתיאורים כדי שאני לא יפול.
זומנתי, הגעתי בלי איפור, עם שמלה, עם סנדלים. ללשכת הגיוס. הלב שלי דפק בומבום כשנכנסתי לחדר, שם ישב איזה קצין ולידו רב צבאי עם זקן של תיש כנראה שהיה לו סמל יחידה של מאזניים.
ישבתי על כסא קטן, ושאלו אותי פרטים מזהים ואיפה שאני לומדת ואמרתי להם ושאלו ממתי אני שומרת שבת אז אמרתי שמלפני חצי שנה, שאני לא נוסעת ואני מדליקה נרות שבת ולאט לאט אני נכנסת לזה
"ומה עם שמירת כשרות?" שאל הקצין.
"אני מקפידה לא לערבב בשר וחלב ואוכלת רבנות..."
"איך מקבלים את זה בבית?" הרב שאל.
"בהתחלה הם לא הבינו, אחר כך קיבלו אותי איך שאני..."
"איך את מסתדרת בתיכון?"
"האמת שטוב מאוד, לא מציקים לי..."
"טוב" אמר הקצין "אנחנו כבר נשלח לך תשובה בדואר"
יצאתי, האמת שזה לא היה קשה כל כך הדואר הביא איתו את הפטור מטעמי דת. אני דניאל דתייה, כל כך דתייה שבאותה שבת יצאתי למסיבה, אכלתי עוד צ'יזבורגר וגם הכרתי חבר חדש שאחרי סטוץ ראשוני שאל אם יש לי רישיון נהיגה...
