רגע

"תמיד אספרסו קצר ומר", אמר יואל לנערה החיננית. תמיד חיננית, חשבתי. אמיתי או בתוקף התפקיד? מתחת לסינר הפרחוני רבצו מכנסיים קצרים כחולים של פעם עם כיסים עמוקים מבד כותנה לבן. מכנסי עבודה. יואל סקר את החיננית וחייך בלאות. הגוף שלה צעיר והעור מתוח כמו בד מוכן על מסגרת לציור. צבע השיער עדיין עז ורענן. היא עדיין לא יודעת כאבו של העולם.

החיננית שלפה פנקס מרובה דפים ורשמה בקלילות תוך שהיא ממלמלת: "אספרסו קצר". הרימה עיניים בשאלה. ואני דווקא רציתי שיואל ימשיך לדבר איתה ויאמר לה שאני רוצה מה שאני רוצה. ככה בשבילי, לפינוק, שייתן הרגשה...אבל יואל שקע בבועה.

אם מר, באמת עדיף קצר, הרהרתי.

הבטתי ביואל, בפני הנזיר המיוסרים שלו. העברתי אצבע דקה וארוכה לאורך החרוצים, מנסה לנחש את שירת הקמטים ונסתרותיה. העיניים של יואל  הזמינו אותי, קראו לי, אך לא יואל. עיניים מלאות לו. אני מביטה אליהן, עונה לקריאתן, נכנסת במנהרה כמו מתקדמת והודפת את מי הנהר המאיים להפילני בכוחו השוצף.

חותרת בכפות ידי, זרועותיי כמשוטים חזקים. דקות הזרועות אך נחושות. אני מתקדמת, מכופפת ברך, מיישרת, דורכת היטב ויציב על חלוקי הנחל לא למעוד. פני מרוכזים, המבט קדימה, דוחפת, הודפת.

"בבקשה", מניחה החיננית את המר והקצר. יואל מצקצק בלשונו מרוצה מהריח החזק ומקרב את הספלון. אצבעותיו נוגעות בשלי. אני רוצה שידבר אתי. יודעת שהיום, הקצר והמר שלו רחוק מספל הקפה החם שלי. רוצה לקרב את שלו לשלי. לא מצליחה להיכנס בחזרה אל מעבה נפשו ואם בכלל. מנסה לקרב את כיסא הקש שלי אל שלו. הרווח מתעקש להישמר. אני יודעת שכשיואל רוצה ומרגיש, פתאום הגבולות של הציור שלו מטשטשים עם הגבולות של הציור שלי ובתוך התמונה מתערבבים זרמים של צבע כגלים רכים והגלים הופכים לרקדנית גמישה המסתחררת על במה, היא מתכופפת ונהיית שטוחה, מתרוממת ונהיית גבוהה, לרוב היא נפרשת, זרועותיה נעות ומשרטטות חידה, צווארה מזדקף ופניה כעלעלי משי מבריק, שיערה מתוח על עורפה כאוסף כל תשוקותיה בפקעת עגולה.

אני טובלת את הכפית בקינוח המתוק ורוצה לנשק אותו לרגע אחד ארוך.

"חשבון", מגישה החיננית ורוח חזקה שוברת את החמסין ומנתקת אותי אל המציאות.