אוקטובר

"את כמו יריחו", הוא אומר לי, עוצם את עיניו ופולט עיגולי עשן מפיו, החיוך הזה שלו, זה שמרוצה מדימוי מוצלח מופיע בזיות הפה, ככה זה אצל סופרים, כל משפט הוא כמו שיר.

"את כמו יריחו, הכל חומות, הכל מגננות.

החיוך מונה ליזה הזה שלך והעיניים כאילו סודות מדינה יש בהם."

הוא אוהב לנתח אותי, החבר הזה שלי, אם אפשר לקרוא לנו חברים..

יום אחד אני ההשראה ואני האהבה, יום אחר אני מוצאת את עצמי מתניעה את האוטו ונוסעת הביתה עם דמעות של עצבים בעיניים,

אבל אז הוא מתקשר, ועם הקול הנמוך הזה שלו שמרעיד את הרצפה כשהוא מדבר, מי תאמר לו לא?

כשהרגעים האלו, הטלפונים שלו, מגיעים, אני הופכת לקוסמת, אני מוחקת, לפחות מהזיכרון שלי, את העלבונות, וחוזרת אליו, אל הסופר המנתח שלי.

אנחנו יושבים במרפסת שלנו, אם אפשר לקרוא לריבוע הזה מרפסת.

כוס של קפה שחור על שולחן פלסטיק, רק אור של פנסים צהובים מאיר אותנו.

החיוך הזה שלו כל כך יפה.

אני מלטפת אותו בעורף עד שהגוף שלו רועד מצמרמורת ונכנסת להביא לי שמיכה.

בלילה באוקטובר כבר קר לשבת בחוץ.

אני מביאה את השמיכה וחושבת מתי יבוא הפיצוץ הבא.

בינתיים, זה לא כזה אכפת לי.