דממה

הסוסה כופפה את רגלה לאחור והשמיעה קול זעקה. זו לא הייתה צהלת שמחה או שובבות, זו לא הייתה קריאת פרא של חופש, זו הייתה זעקת כאב. הזעקה עוררה אותה מהדמדומים בהם שקעה. היא שחררה את כוח המגע והרפתה את כף ידה הקמוצה שאחזה במברשת הגסה. משהו היה חייב להסיט אותה מן התמונה אליה נכנסה ובה טבעה. אחר כך באה שתיקה וכל הגוף דומם, ללא צליל וללא תנועה. עצב שרטט בגלים אליפסות וצורות לא מוגדרות לאורך כל גופה, בתוך הדממה. מעניין שדווקא ההתעשתות הביאה לשיתוק. אפשר היה לחשוב שעצם קטיעת ההימצאות בתוך התמונה וההתעוררות יגרמו לשיבה במרץ לפעילות המונוטונית של ההברשה. הסוסה נרגעה לאחר שמחאתה התקבלה בהבנה. היא ליטפה אותה בכול כף ידה במגע ברור המבקש סליחה. מבטה התמקד בעיני הסוסה הגדולות והעגולות. היה נדמה שרוצה לומר משהו. הסוסה שלפה לשונה וליקקה את הדמעה שלא יכלה לעצור עוד ונשמטה מהתמונה בה טבעה האישה בהברישה הלוך ושוב.

לוּ יכלה לשתף את הסוסה ודאי הייתה מרגישה הקלה. היא הסיטה את פני הסוסה מפרצופה, חייכה והרשתה  לבכי המלוח להתרוקן מתוכה. אף אחד לא ראה. המברשת נטבלה בדלי עם מי הסבון וחומר החיטוי ובאופן עקבי עברה עם ידה החזקה פס פס על גב הסוסה. הסוסה ניערה את זנבה.

בערב הדליקה מנורה אחת בצריף המטופח שלה, הבעירה את האש באח והקשיבה לפצפוצי הגחלים הנאכלות. התיישבה על מזרון הרצפה העבה וכל הבדים והכיסויים האדומים שבחדרון ההסבה בצריף זהרו באור צהבהבכתום. תחושה של ריפיון שלטה בצללים שרקדו על הקירות, בגופה הקטן שנאחז בכרים הרכים ובמחשבות שלקחו פסק זמן.

הסוסה השמיעה קריאה, אולי פיהקה, אולי רצתה לומר דבר מה.