בצהריים עשיתי לי כזה ג'ויינט שמן שאפילו התת מודע שלי התמסטל.
שכבתי במיטה, מזיע. עייני מזוגגות. המאוורר הישן התאמץ לקרר את הייסורים הבוערים שלי, מרעיש במונוטוניות צורמת. מאפרה מלאה בדלים. אצבעות חרוכות. זיפים לבנים. כאוס רגשי. זיעה חמוצה. אהבתי את האישה הזאת אהבת אמת למשך שבוע שלם. ואז אכזבתי, התאכזבתי ונטשתי.
נרדמתי. ובחלומי רדפו אחרי שדיים רפויות, מפונצ'רות, ריקות מתוכן ומקולקלות. רדפו והיכו. רדפו וגידפו.
"זבל" הם צעקו עלי שניהם והעיפו לי סטירה מצלצלת.
"חרא של בן אדם" צווח עלי השד השמאלי בעוד הימני פשוט התייצב מול עיני, מייסר אותי במראהו ומצקצק בלשונו.
"תתבייש לעצמך" אמרתי אני למסטול ששכב מזיע במיטתי "הבטחת שתהיה בן אדם. הבטחת שתשתנה. הבטחת שתהיה טוב".
התהפכתי במיטה. תפסתי את הצד השמאלי הבתולי. הקריר. מעבר לרחוב עלו קולות כדורגל ממגרש בית הספר. צרחות, קללות, צווחות אושר. ניסיתי להיאבק בעצמי. להתעשת. אמרתי לעצמי שלא זה מה שבאמת חשוב. לא הכיעור של הגוף, אלא היופי של הנפש. נזכרתי בהתרוממות הרוח שחשתי בזכותה במשך שבוע שלם של הכרות והתקרבות. כמה נמשכתי. כמה חי הרגשתי. כמה חיוני. עד לאותו רגע שקילפתי אותה, פתחתי את אבזם החזיה ושחררתי לחופשי את כל ליקוייה המשתפכים וכביתי.
התעוררתי בזיעה קרה והלכתי להשתין. ראשי סחרחר עלי, הבטתי בזרם הצהוב מכה על דופן האסלה הלבנה וידעתי שאין דרך חזרה. לא אוכל להתעלות ולרצות אותה בשנית. לא אצליח להדחיק את הרתיעה. לא אמשך. חלש, רדוד, שפל רוח, מאוכזב ורווי ייסורי מצפון חזרתי למיטה. בשלב הזה התמסטל גם התת מודע שלי ונרדמתי כמו תינוק. אושר. מוות קטן. בריחה. ניקוי.
חיות היינו וחיות נישאר. הועבדה שיש לנו מעט מודעות וסיגלנו לעצמנו ערכי מוסר ותפיסת עולם לגבי טוב ורע, ראוי ולקוי, עדיין אינה מאפשרת לנו להתגבר על היצרים הבסיסיים שלנו. לטוב או לרע. מבאס ומשחרר בו זמנית.
