קורט
בלילה ההוא לא הצלחתי לעצום עין.
אף שהלילה ההוא היה ידידותי, חף מיתושים החשים בדבר מה סמוי באמצעות חושיהם המחודדים. אני מתרפק כמו ילד קטן, מנסה לגלות מחדש את זוגתי אשר זרה הפכה להיות לי.
אני מקבל עלי את הדין בהכנעה, כל מה שקרה לי עד עתה, נבע מתוך כניעה לתלותך בי, לזרות, ולדמדומי שיגעונך.
את יושבת לך בכורסא, מולך תלויה שמלת כלולותייך. אז באותם ימים רחוקים השמלה לא מצאה חן בעינייך, חזרת ואמרת:
"זו אינה שמלת כלולות!" אך בה, בשמלת תכלת זו החלו חיינו המשותפים בכפר ההוא בגרמניה.
רצית טקס כלולות עם רב, ובכפר לא היה. חיפשנו ומצאנו שוחט זקן שקולו רעד, הוא לא הבין מדוע זוג צעיר ללא הורים וללא משפחה צריך את הטקס הזה, גם אני לא הבנתי.
כרסך הייתה בין שינייך, הרגשת צורך לתרץ את נישואייך, שלא ידברו בך סרה. אני פשוט הייתי שם, הבנת את הצורך שלי להוריש משהו מעצמי, שידע כל העולם שלא נוצחתי, כי בסופה של מלחמה ארורה זו, הצליחו צבאות בנות הברית למגר את צבא גרמניה.
עמדתי לצידך ושתי ידי נחו לצידי גופי, פנייך כוסו בהינומה כדת משה וישראל ואני הבטתי בעיניהם של המוזמנים לטקס, רציתי להתחבא מעיניהם החוקרות ומצאתי בהם רק כאב עם חיוך סמוי ומקל.
חזרתי על המילים ששם בפי השוחט רחמיאל הֲרֵי אַתְּ (מְקֻדֶּשֶׁת) קניתי ממישהו טבעת בסכום סמלי שאותה ענדתי לאצבעך "הרי את מקודשת לי בטבעת זוֹ כדת משה וישראל".
כדת משה? סדרי עולם נתבלבלו, אנשים ניסו לחזור לשגרה. טרם המלחמה איבדו מחיוניותם כמו היו עשבים שיבשו ביקוד החמה, דברים נעשו כדי לשמר משהו...
רות הפליאה אותי בשקדנותה. אין יום שהיא לא מנקה ומבריקה את הבית. ככה זה פולנים תמיד מתלוננים שמשהו לא בסדר וכשאין על מה להתלונן אז הם ימצאו. לא משנה כמה זמן היא תנקה ותבריק כל צד ופינה חשוכה ואפלה שאף יד או מטלית לא נגעה בה תמיד תגיד שהבית מלוכלך.
בשל חריצותה, הצעתי לה כשהיא קרצפה כל כתם ורבב ברצפה שאולי פעם אחת כדאי להשכיר מנקה שתנקה את הבית, כדי שתוכל לנוח מכל ההתרוצצות הזו אחרי אבק ולכלוך, מה צריך כל כך לקרצף חדר קטן שהוא מבריק, ואף מבריק מאד.
פניה הביעו מורת רוח ואי-שביעות רצון,דומה שלא כל כך הבינה את הערתי
"דבר לאט, אינני מבינה אף מילה."
כל מה שראתה מול העיניים זה את העובדה שאנחנו נוציא כסף מיותר על משהו שגם ככה יכולים לעשות בכוחות עצמנו אז מה הטעם?
אט- אט כמו זרם המים שנע לאט בערוץ נשכח, השאלות שיש בהן הבעת ספק או פקפוק הטרידוני. נמשכתי אחריה כסומא המגשש באצבעותיו אחר חילופי האור והחושך, ובעננה הזו חייתי, כמו במסדרון צר. ידעתי מציאת מקומו המדויק של דבר.
דאגתי לרות גברה כשהייתה בחודש התשיעי להריונה, ושום דבר לא השביע את רצונה, אני יודע שהיא תכעס מאד ותנזוף בי, כל מה שאעשה לא יגיע למידת השקידה שלה על סדר וניקיון.
הפעם נסענו יחד, לארץ לא נודעת – פלסטינה. גם הבדידות הפליגה איתי.
אני מבין את הבדידות, מזדהה עם התחושה ומאפשר לה למלא אותי, זהותי העצמית רוֹאָה אותה, היא פנימית ואינה תלויה באיש, היא הולכת איתי לכל מקום, אותה בדידות,הקללה שלי. המלחמה הפקידה אותה אצלי.
התחמקתי מלמלא חובת גיוס במלחמה הארורה ההיא, מצאתי דרך להימנע מהתגייסותי למאמץ המלחמתי , לעיתים קרובות בעזרת הונאה. עיני הקטנות מתרוצצות בחוריהן ניסו להתמקד לכל תרחיש עתידי שיכול היה ללכוד אותי כבורח מהתופת. עבדתי בכל עיסוק שיכול היה לתת לי פרנסה. חסכתי, קימצתי , והשתדלתי לצרוך פחות ולהגביל את צרכיי עד למינימום ההכרחי. ברחתי ממציאות אחת למציאות אחרת שהחזירה אותי אל מציאות רחמית שהתפתחה ונחלקה כמו ביצית מופרית ברחם. רות ילדה את ברי שמונה חודשים לפני שיצאנו לדרכינו. הפלגנו דרך כמה מדינות. ברי גדל, רות עיצבה לו בלורית עם סרט כחול בשערותיו הבלונדיות, עיניו הכחולות וחיוכו הנובע כמו נחל, שוו לחיינו רוגע ותקווה. רות התחברה עם אנשים שהגיעו מקצות אירופה והחליטה שנמצא את ייעודינו בקיבוץ. בין שתי יבשות חרצתי את גורלי. איך יכולתי לדעת שבבחירה זו אני מסכים מראש לחיים של געגוע?
