מכתב התאבדות.

עולם יקר.

עם הייתם מה אני עוברת בשנתיים האחרונות בחיי.

מסיכת יסורים נוראית.

קמלתי.

גוועתי.

לאט לאט,נגד עינכם ואף לא טרחתם לשים לב.

וגם כשאצעק,שאצעק בשקט.

לא תשימו לב.

להתעורר כל בוקר במחשבה על מוות,וללכת לישון כל לילה בתקווה למוות.

אין אור שם בקצה.

הכול חשוך.

לפחות בשבילי.

ואתם.

אתם אולי יש לכם סיכוי.

לחיים מאושרים.

וזה לא אתם.

זה אני.

נולדתי כזאת,דפוקה.

את הכנפיים גזרו לי מזמן.

וצלקות מכוערת נישארו לי על הגב,על הלב.

ונפלתי.

נפלתי עמוק לתוך קרקעית מים.

והיא מלאה בגוויות מתות.

מתה.

קאטי מתה משפחה יקרה.

ואולי אף לפני מה שידעתם.

קאטי מתה לפני שנתיים.

היא רק גוף,חפץ,ותו לא.

בוודאי תחשבו.

למה לא פניתי לעזרה?

הו,סמכו עליי.

לא הייתם רוצים להתמודד איתי.

אני בעצמי לא מסוגלת להתמודד עם עצמי.וכשאמות,אמות הכי יפה בעלם.

העשן יתפזר,ואצא יפה.

כל כך יפה כמעט כמו המוות על פני המיים.

אהבתי כל אחד ואחד מכם.

ולא תבינו,

ותכעסו.

אבל יותר טוב לי.

יותר טוב לי עכשיו.

אבדון יקר האם תועיל בטובך ללוות אותי לסף ביתו של המוות?