אבא

על ספסל בגינתי

יושב אדם מתבונן אל נשמתי

עיניו עצובות, אבא שלי

הוא בעולמו, אני בשלי

יודע בליבו ליבי

מכיר כל מחשבה שבי

בעיניו דמעה חמה קפואה

בוכה על ימים שאיתי לא היה

על עצות שלא נתן

על דברים שלא פתר בעודו כאן

על חופן אהבה שרוצה הוא לי להגיש

על חיבוק מיותם, כבר אין מי שירגיש

ידי אליו מושיטה פוחדת לגעת

להבין שזה דמיון ואולי אני משוגעת

ולו מספרת כי הוא ואהבתו  איתי

וכל עצה שנתן לי פעם מרפדת נשמתי

בעיות תמיד יהיו, לא תמיד פיתרון בנמצא

לא תמיד אדם הולך בדרך בה רצה

הסר עצב מעיניך אבי

אתה החלק החסר שבי

בכל שיחה עימך אני לרגע שלמה

פורקת מסביבי כל מסכה וחומה

רק פעם אחת אבי קרא לי בשמי

השם אוֹרי כמעט ולא קיים בעולמי

ובכל פעם שאשמע יידלק בי האור

אחייך אליך אבי, התזכור.?