ט"ו בשבט

 זה לא סתם עוד יום שעובר לו בלי שאני אחשוב לי לעומק קצת על דברים.
את היית אישה נפלאה.
אישה גדולה מהחיים.
היית מורה,סופרת ומשוררת,גם אם לא הכי ידועה-כל מי שהכיר אותך רכש לך כבוד.
וכך גם אני.
בתור ילד אהבתי מאוד את הסיפורים שלך, לא ממש אהבתי את השיעורים שהעברת לי ברוסית-למרות שכל יום שעובר אני מתגעגע לזה עוד ועוד.
לא ניתן לתאר אותך במילים כי תמיד היית יותר מכולן. ידעת לכעוס מתי שהיה צריך למרות שגם כשאני מנסה להיזכר, אני לא מוצא הרבה זיכרונות שמעורבים עם כעס ביחס שלך כלפיי.
אני זוכר איך הית מלווה אותי לבית-ספר ואיך בשלב מסויים כבר אמרתי לך שאני כבר גדול מספיק ללכת לשם לבד-ואת עדיין היית מודאגת.
אני גם זוכר בשבכיתה א באחד הלילות בכיתי כי אמרתי שאני לא רוצה למות-מעין מחשבה ראשונית כנראה על המוות, ואת ניסית להרגיע אותי ואמרת שהרבה לפני שאני אמות את תמותי- מה שלא באמת הרגיע אותי וישבת איתי עד שנרגעתי.
ככה בנויי העולם הזה,המבוגרים הולכים ומשאירים את הילדים והדורות שלהם אחריהם.
וכך גם את הלכת. השארת אחרייך משפחה אוהבת שאהבה אותך מאוד.
אני זוכר שחלמתי עליך אחרי שנפטרת, ואז הערתי את עצמי כי זכרתי שאת לא בחיים. זה בהחלט היה קשה.
היום ההוא, בט"ו בשבט ,כשבדיוק מלאו לי עשר שנים וחשבתי שאני כבר גדול-את הלכת מאיתנו והשארת אותי להתמודד עם העולם הזה בלי העזרה שלך.
אני יודע שאת צופה בנו מלמעלה, לא בגלל שאני חושב שזה נכון אלא יותר בגלל כל מיני דברים קטנים שקרו לי שאי אפשר להסביר אותם ושזה ישמע הגיוני למישהו אחר.
אהבתי אותך סבתא.
ואני עדיין אוהב.
שמך היה רוזה-ורד ברוסית, ולא יכלת "לבחור" יום טוב מט"ו בשבט לסיים את דרכך על האדמה הזאת.
אני בטוח שאנחנו עוד נתראה סבתי האהובה.ובנתיים אני שולח לך נשיקה וחיבוק ענקי. ממני ומכל המשפחה.
אני יודע שעוד נתראה- אולי לא בקרוב אבל גם זה יגיע .אולי בשביל זה סיימתי לקרוא השנה את הספר הרציני הראשון שלי ברוסית-ואל תדאגי, זה לא הולך להיעצר בזה.
שלום לך סבתא.
אוהבים אותך.