הפתעה

 

 

3 אנשים רעולי פנים וחמושים באקדחים פרצו למסעדה וצעקו בטון שלא היה בו טיפת אי-רצינות שכל מי שבמקום ימות היום.

זה העציב אותה קצת.

הידיעה שהיא תמות בעוד מספר רגעים הרסה לה שנים של השקעה, או יותר נכון, אי-השקעה.

 

מאז שרינת זוכרת את עצמה, היא תמיד אהבה הפתעות. ימי הולדת בהפתעה, חבר שבא בזמן לא צפוי, גם באחד באפריל, וגם סתם ככה.

תמיד היא היתה הולכת ברחוב ומישירה את מבטה לפנים, כי תמיד קיוותה שמישהו יפתיע אותה מהצד או מאחור. אפילו את בעלה לא היתה מכירה אילולא אותו היום בבית הקפה, כשבעודה יושבת בצהרי היום שפך בעלה -  אז, מלצר מתחיל - את הנס ההפוך עליה. כמובן שהיא הופתעה מאוד, וכשהפנתה מבטה אל המלצר המתנצל, ומבטיהם הצתלבו, ידעה שהדרך לחתונה קצרה.

כל כך קיצונית היתה רינת באהבתה להפתעות, שהחליטה באחד הימים שגם סופה יהיה מפתיע. מאז התחילה במשטר תזונה שכלל אך ורק מאכלים שמנים, מתוקים, ובעיקר לא בריאים. את הפעילות הספורטיבית הגבילה להליכה מהמקרר למיטה, ומידי פעם לדלת, כששמעה נקישה לא מוכרת וקיוותה למצוא ברכת הפתעה, או אולי איש זר ומעניין. את כל זה עשתה כי רצתה שהמוות יחטוף אותה בהפתעה, בלי שום הכנה מראש, בלי לעבור את כל השלבים המייגעים כמו זקנה, או מחלה, פשוט התקף לב פתאומי, בום וגמרנו.

 

בביתה של רינת, בעלה צופה בטלוויזיה בהלם. לוקחות מספר שניות עד שבמוחו נקלט הכיתוב "אין ניצולים". מספר דקות חשב ותהה אם רינת הלכה לבית הקפה שהזכירו בחדשות או לשני שבהמשך הרחוב. כשלא ענתה ל-12 צלצולים עוקבים שלו, לפתע חלפה בראשו מחשבה שאולי גם היא אחת מאותם "אין ניצולים" שהמגישה דיברה עליהם. ואז הוא הבין שהיא באמת אחת מהם.

זה העציב אותו קצת.

כמובן שהיה לו עצוב שאיבד את אשתו, אהובתו כל כך הרבה שנים, אך יותר היה עצוב בשבילה.

תמיד היה שותף בסגנון החיים שלה. תמיד נהג להפתיע אותה בכל הזדמנות שיצאה. תמיד אהב לראות את השמחה הגועשת ממנה כשהופתעה באמת. ולכן היה עצוב שאחרי כל המאמץ שלה כל החיים, וכל ההכנות, סופה היה עלוב וידוע לה. הוא חשב שהיה עדיף לה אם היתה נהרגת בתאונה בזמן שחצתה את הכביש לבית הקפה, או מועדת במדרגות שבכניסה אליו, או אפילו נחנקת מעוגה, כך לפחות היתה הולכת בדרכה שלה.

 

אם רק היה בעלה של רינת מתלווה אליה לבית הקפה באותו היום, צערו וכאבו היה פוחת פי כמה. כי אם היה יוצא עם רינת, חוצה איתה את הכביש, מלווה אותה במדרגות, מקנח איתה בעוגה, נבהל כמוה כשהחמושים פרצו למסעדה, היה מסתתר מתחת לשולחן שנייה אחת לפניה, צופה בבעתה כשתפסו אותה בידה וכיוונו לה אקדח לרקה, הוא היה מבחין בזיגוג בעיניה, בהתעוותות של פניה, בנפילתה של רינת רגע לפני שהחמוש לחץ על ההדק.

אם רק היה שם, הוא היה רואה שהתקף הלב בא בהפתעה גמורה, והיה קולט את החיוך שהציץ מבעד לשפתיה המתות, ואז היה מבין שרינת היתה האישה המאושרת ביותר שמתה באותו היום בבית הקפה.