במלונה

במלונה

מה חשבה שם

 לילה ויום היו היינו הך עבורה,

מאור עיניה דעך

 רק קולות מגפיים מסומרים

 הדהדו באזנה,

כלבים נובחים קרעו

שגרת יומה.

והיא רק נערה..

אולי חסה בלבה

על הגוי שבחצרו התגוררה,

 לבטח הגתה בשלום בני משפחתה .

רעש שקשוק הקרונות נשמע

 ולא ידעו דמעותיה

כי גדרות התיל וענן העשן

 [נכתב לזכר דודתו של אבי ,רבקה ,  שנצלה מהשואה ונפטרה השנה.ערירית כמעט הלכה לעולמה ושלושת אחייניה דאגו לה כאם.והיא קשישה קשישה כמעט בת 97. נולדה בכפר קטן,זצ'נקה ליד העיר תרנופול שבגבול אוקריינה -פולין.כבת צעירה להוריה שלא רצו להאמין שהשואה תגיע,לא עלתה עם אחותה האהובה[סבתי] לארץ.את ימי מלחמת העולם השנייה העבירה במלונה של כלב עם חברתה שרה, שתי נערות, במלונה של גוי פולני, שעבד במחצבה של אביהן והסתירן,עד תום המלחמה ,וכך ניצלו.

 בעלה הראשון רפאל נפל במלחמה כשהתגייס לחיל הפרשים הפולני וגורלו לא נודע, על השואה לא הרבתה לספר,וכשהבטתי לעיתים במספר הכחול על ידה ומבטי שאל ללא מילים,אמרה-"את ילדה קטנה,לא צריך שתדעי דברים כאלה,פעם אספר",ורק כשהגעתי לצבא,כל שבוע בבקור השבועי,סיפרה לי וסיפרה., את דבריה העלתה על הכתב בספרה"בין סער לתקווה"-בסוף המלחמה נודע לה כי אמהנספתה במחנה השמדה בלצץ.ואביה הושלך עם עוד יהודים שנורו לנהר.בארץ נשאה שנית , ילדים לא נולדו לה, ציירה וכתבה זכרונות עד שהתעוורה .יהי זכרה ברוך ]