הטלפון צלצל בשעות הערב המאוחרות.
"זוכרת אותי"? שואל הקול הרך מעבר לקו.
"כן, איך אפשר לשכוח חצי חיים"? אני עונה.
"יש לי מספר נייד אצלי ברכב, למספר הזה אפשר להתקשר אלי בשעות היום, אל תתקשרו לבית שלי". אני שותקת, מנסה להבין את מה שאומר לי נועם הגרוש שלי, שכמעט עשרים שנה אינו משחק תפקיד בחיי...
"דפנה, את שם"? חוזר קולו הרך של נועם.
"כן, אני על הקו". מצפה להמשך מנסה לעלות במחשבותיי את הסיבה לצלצול הטלפון בביתי ובקשתו המוזרה.
אחרי כמה דקות של דומיה, אני מייצבת עצמי, מונחית על ידי האינטואיציה הטובה שעזרה לי בזמנו להתגרש ממנו בקלי קלות, קולטת אותה בחושים, בתפיסה בלתי אמצעית והבנה מיידית, לא לשאול אותו הרבה שאלות, פן יברח כל עוד רוחו בו, הגירושים היו רקע לבריחה שלו מאחריות, ממסגרת.
"תגידי דפנה". הוא הוגה את שמי ברכות, מחסיר את הלֶה' כמו שהיה רגיל לקרוא לי דפנה'לֶה.
"את רואה הרבה את הילדים והנכדים"?
"מן הסתם הילדים גרים בקרבתי, יש להן עיסוקים וחיים משלהם, כן מדי פעם מעסיקים אותי בשמירת ילדיהם".
"את מתכוונת לנכדים שלנו"...
"כן". אני עונה
על לשוני צורב משפט קטן וחביב, שרוצה להתלוצץ על חשבונו, קצת להתקלס ולזלזל, אבל במקום זאת, מנחה את שאלותיי בעדינות.
"גם לילדים להגיד שלא יתקשרו לבית"?
"כן מוטב כך, את יודעת היא עושה לי סקנדלים על כל טלפון".
"אהה" אני עונה.
"אז זה העניין"... מדוע אדם צריך לסבול מה שאינו אוהב, איזה מזוכיזם מטורף". אני מהרהרת.
"את זוכרת את פינחס, זה שהכיר בינינו". המשיך נועם בשיחה ההזויה הזו, כמו חלום בהקיץ.
"כן, ודאי שאני זוכרת, איך אפשר לשכוח כזה דבר". אני עונה.
"הוא משותק, קיבל אירוע מוחי".
"מסכן, ומה עושה אשתו מלכה"? אני שואלת על הדרך.
"ירחם השם, נפטרה". הוא עונה לי כאילו מחצית האנושות על הגב שלו.
"אנחנו צריכים לדבר".מרחיב את שיחתו, ציפה אולי שאכעס, שאצעק, שאטיח בו האשמות ואקרא לו בשמות גנאי. עברו כמעט רבע יובל, זה זמן ארוך, הוא כנראה היה מוכן לכל דבר, רק לא לשלווה הזאת...
"אנחנו מדברים". אני עונה בצחוק מתגלגל.
"לא ככה" הוא עונה.
"אז איך"? אני שואלת בעניין.
"את נמצאת בתל אביב מדי פעם". שואל אותי נועם.
"כן אחת לשבוע, יש לי עיסוקים שונים". אני עונה.
"את מגדל עזריאלי את מכירה"?
"אחכה לך ביום שני במגדל העגול, שם יש מצפה הממוקם בקומה אחת לפני האחרונה, נוכל לצפות בתל אביב כמו במעוף הציפור, אם תרצי נוכל גם לאכול שם, יש מסעדה טובה". אמר בהתלהבות.
המלצרית הניחה על הצלחת הגדולה מנת מושט, שתספיק לנועם ולי, לידו לימון וסלט עלים צעיר וירוק. עד לרגע זה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני...
"אף פעם לא אמרתי לך שאני רוצה שהשמיים והכוכבים יהיו הגבול" אמרתי.
איפה נעלמת לי? הכול בסדר איתך? אני דואג לך רק תתני סימן חיים שאני אהיה רגוע...
"איזה ליצן, בשביל שני המשפטים האלה הזמין אותי עד לעזריאלי"...? אני מהרהרת.
"הלב שלי עמד מלכת כמעט...הוא היה אהבת חיי"
"אני בחיים והכל בסדר איתי, קצת התנתקתי, נלחצתי... אתה התחתנת מחדש".
"לא רוצה לשבש לך כלום בחיים שלך אני רק רוצה שתדעי שאת תמיד בלב שלי ולא משנה מה יהיה , את הרי הסקס הכי טוב ומדהים שהיה לי בחיים" ...
בסיום הארוחה נועם קרא למלצרית כבדת הגוף ששרתה אותנו במסעדה. הוא שילם על הארוחה.
"אל תאחר לבית". אמרה המלצרית.
"מי זאת"? אני שואלת
"אישתי" הוא עונה.
