"את בטוחה?"
"כן, היא אמרה שהם הבטיחו להתחיל במכירת האוסף החדש שלהם היום, אז אנחנו הולכות. מה איתך?"
ליאורה ראתה את בן שלה חוזר מבית הספר, אמרה שלום לאילנה, ומיד, אחרי שש דקות קצרות , סגרה את הטלפון. אז היא צעקה בכיוון הקומה השנייה, "איך היה יום שלך היום, רמי?"
היא לעולם לא תשכח את היום הזה — במקום לקבל תשובה עמומה שהיא אף פעם לא יכלה להבין, בנה יצא מהחדר שלו ודיבר איתה פנים אל פנים, אפילו שמהקומה השנייה. זה היה כל כך מוזר, עד שהיא נתנה לו לומר כל מה שהוא רוצה, מבלי להיכנס לתוך דבריו. אפילו לא פעם אחת.
"אמא, הלכנו היום אל המוזיאון ההיסטוריה, ואחרי זה עברנו ליד חנות חיות. ראיתי שם כזה כלבלב חמוד. הוא הביט דרך החלון ישר אלי ועשה סימנים עם כפותיו, כאילו מבקש שאני אקח אותו הביתה. אנחנו יכולים לקנות גור, אמא? בבקשההההה?"
"רמי, זה בלתי אפשרי, אתה יודע את זה, הרי..."
זו היתה ההתחלה של ויכוח ארוך ומייגע בין האם לבין בנה הצעיר על "למה הוא לא יכול להחזיק גור". ליאורה נתנה לפחות מאתיים חמישים טיעונים נהדרים מדוע זה בלתי אפשרי שרמי יקבל כלב. היו סיבות פשוטות כמו היותו צעיר מדי או שהוא לא אחראי; והיו מתוחכמת יותר, כמו, איך הוא יוכל לשפר את ציוני בית-הספר שלו אם הוא ישחק עם כלבלב. רמי בקלות מצא תשובות לכל ה"למה לא": שכנים, שאולי יכעסו בגלל הכלב הנובח והנעליים, אשר יכולים להפוך למזון כלבים, סיבות מצחיקות כאלו הוא שילח בבת אחת לאי קיום במחי יד מחוסרת סבלנות. לסיבות אחרות, רמי מצא פתרון בכך, שהבטיחה לאמו לעשות כל מה שהיא חשבה עליו - ציונים יותר טובים, עזרה בלהוריד זבל, לשמור על חדרו נקי ועוד הרבה דברים 'חשובים' שבלעדיהם ילד לא היה יכול להפוך לחלק בוגר ומכובד של החברה.
הקרב, ללא שפיכות דמים, נמשך ימים ולילות, בכל פעם שאמא הצליחה למצוא ה"למה לא" האולטימטיבי, התקווה שלה התפוררה על ידי טיעונים של רמי שהיה ממציא פתרון תוך שניות. היא הפכה יותר ויותר עייפה עד שהסכימה לאפשר לו לקבל גור. אם אבא שלו יסכים, כמובן.
היא חשבה שהיא דוחה את ההחלטה. עם זאת, אחרי אך זמן קצר מאוד, היא הבינה שהיא יכלה בקלות לדלג על השלב הזה, כי בעלה 'פתאום' נזכר שהוא רצה כלב עוד מילדותו. שום איתותי יד או עין מאשתו לא יורטו על ידי האב, שהביט כל הזמן בתקרה — כשאתה נשוי במשך יותר מעשרים שנה, אתה יודע שזה לא הכי מומלץ להתווכח עם אשתך. לפחות ככה, היא לא יכלה לומר שהוא עשה משהו בניגוד לרצונה בכוונה.
אבל ליאורה לא היתה מוכנה לוותר בקלות — זה, שנועם, בעלה הסכים - לא אומר שהוא מבין את הבעיה . היו להם כמה ויכוחים קשים על "הצורך" להחזיק יותר חיות מההכרחי. הסיבה ל"דיון" הזה היתה בכך שהוא התקשה לשכנע אותה שהילדים אינם חיות מחמד. עם זאת, כאשר הוא הוכיח לה, על ידי הצגת הכלב של השכנים, כי חיות יכולות ללמוד להתנהג, שלא כמו ילדים, היא ויתרה.
אם כך, בכדי לקדם את העניינים, האבא נועם היה חייב לעשות הכל בעצמו, וכמה שיותר מהר - לפני שליאורה תתחרט. לכן הוא החליט ללכת עם בנו עוד היום ולקנות כלבלב.
נועם ביקש שרמי יהיה מוכן תוך חמש דקות. אחרי רבע שעה, הוא ביקש עוד פעם. כעבור חצי שעה, הוא גרר את הילד מהמחשב והכניס אותו לתוך הבגדים... דג אותו מהם, והכניס לתוך הבגדים של הילד והחזיר את המכנסיים והחולצה של הבן הגדול בחזרה.
***
הוא כיבה את כל הטלפונים האלחוטיים בכדי שלא יפריעו לו — עבור כל אלו המאמינים שהאמצעי הכל כך דרסטי יכול להביא להתמוטטות מוחלטת, יכולים פשוט לדלג על הקטע האכזרי הזה ולהעמיד פנים שלא שמעו על פעולה אבסורדית שכזו.
נועם ניגש אל המכונית שלו, תחב את בנו לידו, ויצא לדרך בכיוון החנות.
***
כרגיל, הוא לא בדק איך להגיע, לכן הוא מצא את עצמו בחלק אחר של העיר. לא שהוא היה בטוח שהם היו עדיין באותה העיר ...
מכשיר ה-GPS שלו אמר משהו, אך נועם לא הבין, כי הוא לא טרח לשנות את שפת האביזר מאסייתית או אירופאית או מה שזה היה לשפה רגילה שאנשים נורמליים מדברים בה - עברית.
אחרי התבוננות קצרה על המכשיר, הוא התחיל לחשוד שזה לא היה GPS בכלל אלה DVD לאוטו.
הוא כתב במוחו פתק קטן שלא לקנות אביזרים דרך האינטרנט, ותייק אותו בתא זיכרון מרוחק. אחרי שסיים אם הפעלת המוח, הוא התפנה לסקירת הבעיה.
הוא הביט עוד פעם מחוץ למכונית —ברחובות היו הרבה אנשים, אבל הוא עמד בגבורה בפיתוי לשאול בקשר לכיוון.
***
שלוש שעות מאוחר יותר, נועם עבר ליד מקום שנראה כיעד שלו. היות והוא נכנס לרחוב חד-סטרי, עבר את החנות וכבר הגיע לפינת הרחוב הבאה, הוא התחיל לנסוע אחורנית... אחר כך הוא חזר אל הפינה בכדי לתת למכוניות מאחוריו לעבור.
הוא חידש את הנסיעה לאחור...
הוא חזר לפינת הרחוב כדי לאפשר למכונית נוספת לעבור. הוא יצא מהמכונית והסתכל לכל אורך הרחוב. נועם ראה מכונית אחת, חיכה שהיא תעבור, נכנס למכוניתו, ונסע אחורנית.
הוא לא לקח בחשבון את האופנוע שעזב את החניה ונסע לכיוון שלו...
כעבור חצי שעה, הוא הצליח לחזור ליד חנות בכדי לראות שאין לידה מקום חניה. בחוסר רצון הוא חזר לפינת הרחוב והחנה שם; כל הזמן הזה רמי הסתכל עליו בחוסר אמון והערצה — אביו ידע לקלל הרבה יותר טוב ממנו — אבל הוא גם הקשיב לכל מילה, בכדי ללמוד משהו חדש מאביו.
***
נועם נכנס לחנות והלך לראות תצוגת רובים על הקיר. לאחר המשיכה השביעית של רמי במכנס שלו, הוא המשיך אל מחלקת הכלבים. הבן נעצר ליד כלוב עם קוקר-ספנייל. אבא גיחך בלעג לגודלו של הכלב ומשך את רמי אל כלוב עם בולדוג. הוא הראה לבנו כמה הכלב הזה טוב וניסה ללטף אותו (את הכלב).
***
כעבור ארבע שעות, מותש, נועם יצא מבית החולים, שם הצליחו להרדים את הכלב למספיק זמן, בכדי לפתוח את הלסת שלו. נועם מרגיש שידו רדומה ומחוסרת תחושות לאחר הניתוח הקטן של תפירת חלק ממנה בחזרה. הוא לא היה יכול לנהוג, לכן הוא התקשר לאשתו.
כשהיא באה, האב הבין שהוא עשה שתי טעויות חמורות: הוא שלף את ליאורה מתוך שיחה מאוד חשובה עם אמה; והוא סיכן את רמי כל כך חזק, שזו הפעם האחרונה שהיא מאפשרת לו לעשות את הדברים בדרך שלו. הוא שמע "תנו לאבות לעשות עבודה של אמהות! הא!" אך המשיך לשתוק. הוא לא יפתח ויכוח חדש לפני שהוויכוח הזה תם.
לכן, לפני השינה, נועם ביקש ממנה לסלוח לו. הוא נישק אותה והלך לישון בסלון בכדי שהצעקות שלו, כשהוא נוגע בידו, לא יעירו אותה. הוא היה בר מזל בכלל לסיים את היום בצורה כה טובה. זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
היא יכלה להחליט שהיא לא סולחת לו היום, ואז היתה מתקשרת לאמה שלה מחר ...
