חזרה ליצירות
סיפורים

מתחת לדמעות

בי. זי. | (06/02/2010 18:23) | 94 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
ביום השואה בכיתי.
 
כל החברים שמו לי יד על הכתף והראו צער בשבילי, אבל אני הייתי כל כך עסוק בלבכות שלא חשבתי להגיד להם שזה בכלללא בגלל יום השואה ושבכלל, מדי פעם אני מספר בדיחות מגעילות כאלה על גזים ועל ההוא עם השפם.
 
גם כשראינו סרט לפני שבוע בכיתי וכולם חשבו שהפיצוצים וההוא שמת עשו אותי עצוב , ושוב, לא יכולתי להגיד להם שזה בכלל לא בגלל זה, בכלל אם הייתי רוצה כבר לא יכולתי כי הם כולםגם התחילו לבכות קצת שאני לא יהיה לבד שבוכה - אז זה כבר נהיה באמת עצוב לכולם.
 
כשמאיר הגדול הרביץ לי גם בכיתי, אבל כל כך כאב לי, שלא חשבתי בכלל על זה שאני בכלל לא בוכה כי כואב לי, כמו שכולם מסביב בטח חשבו, אלא בכלל בגלל מה שאמא אמרה לי אז.
 
כשלבית הספר פעם הביאו מישהו על כסא גלגלים בכיתי כל ההרצאה שלו, זה כבר היה אפילו קצת לא נעיםב בשבילו, כי זה בטח קצת הפריע לו כל פעם שעשיתי ככה עם האף - אבל לא יכולתי להפסיק, במיוחד שאמא סיפרה לי את מול שוב את הסיפור ההוא על זה שמת מהדמעות האלה וכל זה.
 
כשהלכנו עם הכיתה לטיול שמה בצפון ובכיתי בכלוב של הציפורים, לדוד הקשוח בטח נמאס מזה שכולם שמים לי יד על הכתף כי הוא קרא לי בכיין ליד כולם.
הייתי ממש באמצע לבכות אבל מלמלתי לו בין ע'יק לע'יק, שזה בכלל לא משהו רע, כמו שאמא אומרת, ושבכלל הוא לא יודע, שאם לא בוכים מספיק אז הכפתור הזה ליד העין, זה שהורג אותך, מתייבש ואתה מת.
 
אבל הוא לא שמע את זה ואתמול היינו בהלוויה שלו, הוא מת בגיל 30 מרוב שהיה קשוח ולא בכה. כולם עמדו מסביב לבור שלו והסתכלו עליו למטה שמה, אני בכיתי כל ההלוויה

תגובות

חזרה ליצירות