סליחה בשאלה
אומנם פרסמתי בסיס של הסיפור הזה לא כל כך מזמן, אבל הרגשתי שהוא יותר מדי חד-גווני, שאני חייב להוסיף עוד צבע, עוד פנים למשפחתיות. כך נולדה גרסה זו, שזה בעצם סיפור בפני עצמן, כי בסופו של דבר משמעותו שונה מהסיפור המקורי.
ערב יום כיפור ירד על הסלון, צובע את הרהיטים בגוונים כהים של דמדומים. אבי ישב ליד השולחן הכבד, מוקף בשלושה קלסרים מלאים בדפים עם כתב יד. הוא נשם עמוק, מסמן "וי" קטן על עוד דף, וסגר את הקלסר באנחת רווחה שנדמתה כמרחפת בחלל החדר. ביד רועדת מעט, פתח את הקלסר הבא, קורא שורות שתיעדו את חייו וחיי אשתו לאורך השנה החולפת, לוחש "סליחה" כמעט ללא קול לכל אירוע שסימן.
דנה נכנסה לחדר, לובשת חולצה חדשה שזה עתה קנתה, מסתובבת בתנועות קלילות מול מראה דמיונית. "אבי?" שאלה בקול מלא ציפייה, "איך החולצה? היא מתאימה לי?"
אבי לא הרים את עיניו מהדף. "כן, כן," מלמל בטון מונוטוני, "יפה מאוד".
דנה התקרבה אליו, עיניה מצטמצמות בחשדנות. "אתה בכלל לא מסתכל," אמרה, וקולה מלא בסקרנות, "מה אתה עושה שם?"
"סתם," השיב באדישות, "מבקש סליחות".
היא הציצה אל הקלסרים הפזורים על שולחן, פניה מחווירים. "מה זה?" שאלה, קולה עולה בטון חריף. "כל כך הרבה דברים רעים עשית השנה? שלושה קלסרים?"
חיוך דק ומסתורי עלה על שפתיו של אבי. "לא, יקירתי. זו הרשימה שלך".
דנה קפאה במקומה, פניה מתקשות כשיש. "מה?" שאלה בקושי. "אם זו רשימה שלי, תן לי לקרוא מיד".
"לא צריך," אבי ענה בשלווה, "אני אבקש במקומך".
היא הביטה בו בתדהמה. "סליחה? חשבתי שאני זו שחייבת לבקש סליחה על חטאי".
אבי הרים את מבטו, עיניו עייפות אך רגועות. "אלו לא בדיוק חטאים, דנה. אלו דברים שעשית וקצת עצבנו אותי. רשמתי אותם כדי לא לנטור טינה, והערב אני עובר עליהם כדי למחוק אותם, לסלוח לך בלב שלי, ולהתחיל דף לבן".
דנה חטפה את הקלסר מידיו, אצבעותיה רועדות. היא החלה לקרוא בקול לגלגני: "'17 באוגוסט - דנה לא חייכה אלי כל הבוקר'. אתה רציני?"
"באותו בוקר רשמתי את זה כי כעסתי," הסביר אבי בשקט. "אבל הערב, אני נזכר שהיית בכלל עצובה. האשמה היא בכלל עלי, על חוסר הרגישות שלי. אז מחקתי את הכעס עליך, וסלחתי לעצמי".
דנה השתתקה. היא עברה לדף הבא. "ומה עם ה-18 באוגוסט? מה רע בחיוך כל היום?"
"באותו יום פיטרו אותי," לחש אבי. "כשרשמתי את זה, כאב לי שלך היה מצב רוח מצוין ולא שמת לב למצוקתי. הרגשתי נורא ובודד. אבל היום אני מבין שזו סליחה לעולם, דנה, לא נגדך".
היא התיישבה מולו, קולה מתרכך. "וזה?" היא חייכה, אבל הפכה דף, "רגע, מה זה? 23 באוגוסט - 'הבאתי לה פרחים, והיא התחילה לחקור אותי, האם זה בגלל שבגדתי'." דנה הסתכלה על אבי בריכוז. "לי זה נשמע קצת מוזר. אפילו כשאני קוראת עכשיו, זה מוזר וחשוד. בכל מקרה, מה, התעצבנת משטות כזו? הרי לא בגדת בי, נכון?" היא שוב הסתכלה על אבי, שהניד את ראשו לשלילה.
"כמובן שלא בגדתי, לא אז ולא בכלל. פשוט באותו יום מצאתי עבודה חדשה," אמר אבי, "ורציתי לשמח אותך, ובמקום זה חשדת בי. זה היה קשה אז, אבל היום אני מבין שזו באמת שטות. אני צריך סליחה מעצמי על זה".
דנה קמה ונישקה את מצחו. "טוב, תמשיך." היא פנתה ללכת, אך קולו של אבי עצר אותה.
"תגידי, יצא לך לחשוב למה פעם קראו לזה 'יום הכיפורים' והיום רק 'יום כיפור'? האקדמיה אומרת שפעם היו צריכים כמה כפרות והיום מספיקה אחת. מעניין, למה?" הוא הסתכל עליה בעניין, אולי יש לה את התשובה.
"אולי כי היום יש פחות זמן. מוחלים על הכל במכה אחת. בכל מקרה, זה עדיין נראה לי טקס ריק. אנשים לא באמת מאמינים שהם חטאו. אם אין סיבה, אז על מה לבקש סליחה?" דנה צחקקה.
"על זה שלא זוכרים מה הסיבה. אולי עשינו משהו רע ושכחנו?"
"שטויות. הזיכרון שלי מצוין, וזה אומר שאין לי צורך בסליחה".
"טוב, אז אם כך, אין לך בעיה להגיד סליחה?" איתגר אותה אבי.
"ברור." דנה פתחה את פיה באיטיות וניסתה להגיד: "ס... ס..." היא לא הייתה מסוגלת להמשיך, צחקה ובסוף נשפה בתסכול משועשע. "אוף, זה מגוחך! אני בת 27, אולי שנה-שנתיים יותר, אבל אני מרגישה כמו בגן." דנה הביטה באבי במבוכה מבודחת.
אבי לא ויתר לה, פשוט הביט בה בשקט ובאהבה סבלנית וחיכה.
דנה התגוננה: "אבי, אני זוכרת שכאשר התחתנו, גם אתה לא ידעת להגיד סליחה".
"אם את אומרת." חיוך קטן על פניו הסגיר שזיכרונו שלו שונה למדי.
"בטח שאני אומרת. הנה, כרגע אמרתי".
"שיהיה. פשוט אני לא זוכר שזה היה כך".
"בטח לא זוכר. אתה שם לב רק אליי כשאני לא בסדר," דנה עיקמה את אפה בחוסר שביעות רצון מדומה.
"בכל מקרה, היום אני אומר סליחה, ולא מעט," הכריז אבי בגאווה.
דנה הסכימה מיד. "נכון. אבל איך בסוף למדת לעשות את זה?"
אבי הרצין. "כשרוצים לשמור על משפחה, לומדים מהר להגיד סליחה".
דנה כמעט קפצה. "לעומתי? אתה רומז שאני לא רוצה לשמור על המשפחה שלנו?"
"בכלל לא. לא רמזתי כלום. רק עניתי," אבי נשאר רגוע.
"רק שתדע, גם לי חשובה המשפחה".
"אני יודע," אבי קם ונתן לה נשיקה על הלחי.
דנה התעקשה: "אבל בכל זאת, איך למדת?"
אבי ענה בפשטות, מסתכל ישירות עליה: "כי אני אוהב אותך".
דנה חיקתה אותו בחיבה: "אתה אוהב אותי.ואו, ואו. ואיך זה קשור?"
"כשאוהבים, סליחה מרגישה כמו נשיקה".
דנה הייתה מופתעת. "באמת? טוב. אנסה. ס... ס... נו, די, לא יוצא לי!" היא החלה להתגרות מעצמה, צוחקת ומנידה בראשה.
אבי חייך. "את אוהבת אותי?"
דנה לא היססה. "בטח." היא נתנה לו נשיקה על הראש. "הנה, עכשיו בטח אצליח. ס... ס... חכה, עוד מעט".
"אל תמהרי".
"זה כל כך קשה. מוזר. כשהייתי קטנה, הייתי חייבת לבקש סליחה המון פעמים, וזה לא היה נורא. למה אני לא יכולה עכשיו?"
"כשמתבגרים, אנחנו יותר ויותר בטוחים שאנחנו צודקים, שלא הגיוני שנטעה. בסוף אנחנו בטוחים שזה בלתי אפשרי שעשינו משהו לא בסדר. זה כאילו מעליב להודות בזה. לבקש סליחה זו בעצם מעין הודאה כזו שאנחנו לא שיא השלמות. זה מרגיש קצת מפחיד." אבי נשם לרווחה אחרי המשפט הארוך.
"אולי אתה צודק. שכלית אני מבינה את זה, אבל..."
"תחשבי שאת כאילו אוהבת אותי מאוד-מאוד, ואז תנסי להגיד סליחה וזהו. כמו לקפוץ לבריכה קרה. תגידי וגמרנו," עודד אותה אבי.
"אבל אתה יודע כמה אני שונאת לקפוץ לבריכה".
"זה עוד משהו שאני אוהב כל כך אצלך. ותדעי, אחרי הפעם הראשונה זה נהיה יותר קל. עם כל פעם זה נעשה קל יותר ויותר ונותן הרגשה טובה, כאילו מופיעות כנפיים ואפשר לעשות הכול".
דנה התעקשה שוב: "אבל אני עדיין בטוחה שאין לי על מה לבקש סליחה".
אבי הסתכל עליה במבט ממזרי. "אז תבקשי סליחה על העקשנות הזאת שלך".
דנה חייכה, נישקה אותו שוב על הלחי ולחשה: "טוב, אני עקשנית. אגיד את זה רק פעם אחת, אל תצפה לזה שוב. זה כל כך קשה... אתה בטוח שזה כדאי?"
אבי הנהן. דנה משכה בכתפיה, התקרבה לאוזנו של אבי ולחשה במהירות: "סליחה." ומיד רצה אל מחוץ לחדר.
אבי נשאר לבדו, פתח שוב את הקלסר והמשיך לסמן.
לפתע דנה חזרה לחדר בצעדי ריקוד קלילים. "אוי, באמת זה מרגיש כל כך טוב אחרי שאומרים את המילה הזו! זה באמת הזכיר לי כמה אני אוהבת אותך. איזה מזל שיש לי אותך!" היא נישקה אותו בחוזקה, "סליחה, סליחה, סליחה! עכשיו זה באמת כבר לא מרגיש קשה".
אבי חייך מאושר. הוא המשיך להסתכל פעם על הקלסרים ופעם על דנה המפזזת בחדר. החיוך שלו גדל והתרחב עד שהגיע לעיניו, ונשאר בהן זוהר וחם עוד הרבה זמן אחרי שהשפתיים נרגעו.
