גומה דומעת

גּוּמוֹת דּוֹמְעוֹת / אלי פררה

כְּזֶמֶר נוּגֶה וּצְלִיל מִתְמַשֵּׁךְ,

נָשְׁרוּ נִטְפֵי-יְסוּרַי,

לִפְרוֹעַ צְפוֹנוֹת-עֲבָרִי,

לִכְבּוֹל בְּעֶרְגָּה

אֶת דַּקּוּיוֹת-כְּאֵבִי.

           *

אֲחוֹנֵן לְפִתְחֵךְ,

לְקַבֵּץ מְעַט נִדְחֵי-חִיּוּכֵךְ

שֶׁמָּא אוּלַי,

הִשְׁאִירוּ בְּרֶמֶז אֶת מַה

שֶּׁהָיָה אוֹ נִדְמֶה,

לִרְאוֹת צֹהַר כָּבוּי וּלְהָבִין

שֶׁהַכָּל נִשְלֶה.

         *

אָז תֵּלֵךְ מֵעִמִּי,

שְׁאֵרִית לַחְלוּחִית-בָּבָתִי,

קוֹלֶטֶת בְּשֵׁנִית אֶת

הָאִוֶּלֶת שֶׁל גַּעְגּוּעִים

חַד-סִטְרִיִּים,

וְנוֹשֶׁרֶת בַּלָּאט

אֶל גּוּמוֹת

אַחֲרוֹנֵי-יְסוּרַי.