אדם ועפרו

אָדָם לְבָדוֹ /אלי פררה

הָאָדָם יִתְנַגֵּש לְבָדוֹ,

שוֹרֵט בְּצִפָּרְנָיו

כָּל הַנִּקְרֶה בְּדַרְכּוֹ,

מְטַפֵּס עַל קִירוֹת

כְּשֶהוּא לֹא יָכוֹל –

וְנֶחְבַּט בַּתַּחְתִּית

כְּשֶכַּלִּים הַכֹּחוֹת.

            *

וּמִשֶּנִמְרַח עַל הַדֶּרֶךְ,

אוֹחֵז בַּעֲפָר בִּשְאֵרִית שִנָּיו:

"הִנְּנִי לָאֲבָדוֹן!" – יְגַהֵק...

וְאֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא,

רֶגֶב תּוֹסֵס וָחַי

שֶל מִשֶּהוּ אַחֵר,

שֶנִּמְרַח לְפָנָיו.

          *

וְהָאָדָם?

דְּמוּת שְנוּיָה בְּמַחְלוֹקֶת,

עַל-כֵּן שֶבַע נְפִיחוֹת בְּאַפּוֹ,

וּפַעַם אַחַת יָרִיק

אֶת דָּמוֹ, כְּשֶהוּא

מִתְנַגֵּש בְּעַצְמוֹ,

לְבָדוֹ לְבָדוֹ.