שיר ארס-פואטי

שִׁירִים נִכְלָמִים / אלי פררה

הֵן שִׁירִי הַשַּח,

מֵעוֹלָם לֹא קִוָּה לִגְדוֹלוֹת

נִשָּׂא בְּרוּחַ נְכָאִים

לָגַעַת בְּדוֹפֵק הַבְּלוּת.

וְטוּרִי זֶה, שֶׁכִּלָּה לְטוֹבָה

נִמְרָח וּמִתְחַנֵּף לזֶבֶד,   

שֶׁכֻּלּוֹ עִנְבָּר לַעֲנָה,

וַעֲדַיִן מִתְחַפֵּר וּמִתְפַּלֵּשׁ כָעֶבֶד.

לוּ יַאֲתָה מוֹלֵךְ הַדְּפוּס

לְוָדֵא נֶחוּמִים בְּהֶרֶף,

הָיָה קְהָלִי, אוּלַי,

סוֹקֵל נִיבִי בְּשׁוֹד וָשֶׁבֶר.

אַךְ לִבִּי לִבִּי לַמְּגֵירָה וּלְשִׁירִי הַנִּכְלָם, 

שֶׁנִּפְּחָה כְּרֵסָהּ בַּהֵם עַד בֵּין שִׁנֶּיהָ,

וְהוֹתִירָה אוֹתִי מְזָעֵק וְנֶאֱלָם,

וּלְהַשְׁמִיט עֵטִי הַמְּבוּיָשׁ אֶל בֵּין דַּפֶּיהָ.