הדמעה העזובה

הַדִּמְעָה הָעָזוּבָה / פררה אלי

הָיְיתִי מְלַקֵּט

אֶת פִּרְחֵי הַגָּן, לְכַסּוֹת בָּם

אֶת עֵינֵי הַבְּדוֹלָח שֶל אַהֲבָתִי,

סוֹפֵג אֶת טִפּוֹת הַגֶּשֶם

לְחַמֵּם אֶת גּוּפֵךְ

בְּחוֹם חֵיקִי.

קוֹלֵט אֶת רֵיחוֹת הַבַּאֲשָה שֶל הָעִיר

עֵת בִּשַרְתְּ  בִּקְרִירוּת מְצַמְּרֶרֶת

"זֶהוּ, אֲנִי עוֹזֶבֶת כְּדֵי לֹא לַחֲזוֹר,"

וּמַה נּוֹתָר לִי? –

לְהָרִיחַ אֶת  בֹּשֶם רִיחוֹת הַזְּוָעָה שֶל עֲזִיבָתֵךְ...

וְהָעִיר כָּל-כָּךְ עֲזוּבָה, מְיֻתֶּמֶת בִּלְעֲדַיִךְ,

שִמְמַת הַלֵּב נוֹסֶכֶת בַּכּוֹל;

לָרֵיחוֹת אָבַד הָרֵיחַ,

וּלַפְּרָחִים נַמּוֹגוּ הַצְּבָעִים,

וְטִּפּוֹת הַמַּיִם, נוֹשְרוֹת וְנוֹשְרוֹת

כְּמוֹ דִּמְעָה שֶמְּסָרֶבֶת לִשְתּוֹק.