גלים חמים של זכרונות מחשבתיים

למה כלכך קר פה, הוא שואל את עצמו. המקום קרוב הרבה יותר למדבר מאיפה שהוא שוכן, בבית שלנ- שלי, שלי, הוא חושב, חיוך עקום מצטייר במוחו.

 זה אמצע היום, אמור להיות פה חם. היא תמיד אומר- אמרה, אמרה, שהמקום זה פשוט מדבר, נורא חם פה. למרות שזה נחמד.

 הוא לוקח עוד לגימה עמוקה מהמשקה העכור הלבן, ממלא עוד כוס כדי לחגוג את השעה. הוא שם לב למבטי הנאצה והאכזבה והעצב של האיש שיושב קצת לידו, לא ממש מביט בו. הוא לא יבין.

הוא חושב איך עבר כבר כלכך הרבה זמן, אבל מעט זמן בשביל אנשים מסוימים. הוא לא התרגל לזמן הזה, האיטי הזה, כל שעה נמשכת כעינוי של שבוע. 

אז הוא שותה עוד, הזמן מתחיל לעבור מהר יותר.

בעמימות, הוא נותן למחשבות לפרוץ; איך הכל התחיל להתחלק.

הם היו כלכך צעירים, היה שלו ושלה, לפחות בהתחלה, שהם עדיין לא התרגלו. אחרכך זה היה שלנו, רק שלנו. המיטה שלנו, הילדים שלנו, הבית שלנו, האהבה שלנו.

ועכשיו זה כאילו הזמן נעצר, לאט לאט, ונע לאחור בקדמה איטית - החפצים שלו, החפצים שלה, שוב מההתחלה, אבל אולי כבר מהסוף. שלו נשארים, שלה נזרקים. הוא לא יכול לשמור אותם, זה לא מכובד. ומה כבר יעשה איתם, לוקח לגימה, הם תופסים מקום.

 הארון, חדר האמבטיה, התכשיטים, הזכרונות, הרגשות. הכל תפס יותר מדיי מקום, במיוחד עכשיו, כשהתחילו לזהור באדום צורב שקשה להסתכל עליו. אבל הוא רצה, מנסה להרחיק את האור האדום, אבל זה עטף אותו והוא מצא את עצמו עם עוד כוס ריקה, אז הוא לקח עוד אחת, והאדום הפך לשחור.

והשמש עלתה וירדה ונשארה באוויר, תלויה במין תנוחה מוזרה, מביטה בו, אומרת לו שהנה הגיע הזמן. אז הוא לוקח את הכדורים ועוד איזה כוס או שניים וחוזר לישון, הירח שר לו והכדורים רוקדים הולה והמצעים עוטפים אותו וחונקים אותו בעדינות, בשקט, בנעימות. אולי באמת הגיע הזמן, הוא חושב במעומעם, החשמל במוחו מתחיל להיגמר.

אולי באמת הגיע הזמן לארוז את החפצים שלו ולעשות שוב שלנו.