פריחה פרק 18– אורות של תקווה
פארמה – דצמבר 1979
לעזור לזיווג להתקיים
רגינה שמה לב שלאחרונה אין ליאופולד עושה מעשה ואינו מדבר כלל על מרגרט, חרף העובדה שאין עוד מעצור בנושא הדת. על כן החליטה היא שיש צורך לסיים את העניין החשוב של הסכמת מרגרט להינשא לליאופולד. (בלשון העם לעזור למזל להתמזל).
הטלפון בביתה של מרגרט צלצל. מרגרט שהייתה עסוקה בהכנה ושינון של חומר לימודים לא נתנה דעתה לענות. סטנלי אחיה הקטן עלה על משכבו זה מכבר, אך לאחר שהטלפון המשיך לצלצל בעקשנות, הרימה את השפופרת. מעבר לקו הייתה רגינה, אימו של כריסטיאן.
"שלום מרגרט" אמרה.
"שלום רגינה" ענתה מרגרט ושאלה "האם הכל בסדר?" נדירים היו המקרים בהם התקשרה רגינה, ומרגרט חשבה שמשהו אינו כשורה, אך קולה של רגינה נשמע רגוע למדי.
"כן הכל בסדר" אמרה. "רציתי להזמין אותך ואת סטנלי לארוחת ערב מחר. האם תוכלו לבוא?"
"איני יודעת". אמרה. "יודעת את", הוסיפה, "שאיני אוכלת מחוץ לביתי, כריסטיאן לבטח אמר לך שאני יהודייה ושומרת על כשרות המאכלים".
"אינך צריכה לדאוג", אמרה רגינה, "איני מכניסה לביתי מאכלים לא כשרים. לכל היותר תאכלי מאכלים קלים ומעט ירקות. זה זמן שלא ראיתיך וגם לא את סטנלי".
"לא..לא הבנתי דבר..!" אמרה מרגרט, בתמיהה רבה, ושאלה "מה כוונתך שאינך מכניסה מאכלים לא כשרים לביתך? הרי אינך יהודייה הלוא כן?"
"איני יכולה להסביר בטלפון" ענתה רגינה, "האם תוכלו להגיע מחר בערב?"
"בסדר. נגיע". ענתה מרגרט.
פארמה – דצמבר 1979
בביתה של רגינה היתמרו ריחות נעימים של טיגון ואפייה של מיני מטעמים. השולחן הגדול שבפינת האורחים היה ערוך בטוב טעם. יין משובח ומשקאות חריפים היו דבר שבשגרה בבית משפחת פרימשוב, רגינה נתנה אל ליבה שאווירה מרגיעה ומזון משובח הם הדרך אל הלב. והלב עליו חשבה עתה, היה ליבה של מרגרט. רגינה השתוקקה לאין ערוך לנישואיו של ליאופולד-כריסטיאן. עם מרגרט.
עתה - כאשר סוגיית דתו של ליאופולד ירדה מן הפרק - הגיע הזמן, כך הרהרה בדעתה, לממש את אהבת בנה למדענית הצעירה. בין כך ובין-כך, חשבה לעצמה, מה רבה תהיה שמחתה של אמו הביולוגית של ליאופולד, הניה, אחותה הצעירה. מאז הביעה את הסכמתה שליאופולד יישאר בחזקתה, לא עבר שבוע בלא שהחליפו ביניהן מברקים ומכתבים. ומאותה העת שהתקינו טלפון בביתה של הנייה בירושלים, שוחחו לפחות אחת לשבוע וכך דאגה רגינה שהנייה תדע על כל צעד ושעל של ליאופולד\ כריסטיאן. בכל פעם שנזכרה באחותה הנייה חשבה לעצמה כמה אצילת- נפש היא ואלו כוחות אצורים בה עד כדי- כמעט- ויתור על אחד משני בניה התאומים. רגינה התאוותה תאווה גדולה להתקשר להנייה ולספר לה על הקשר הנרקם בין ליאופולד ומרגרט, אך נתנה בדעתה להמתין עד שליאופולד ומרגרט יכריזו על ארוסיהם.
פעמון הדלת צלצל ומיד נכנסו מרגרט ואחיה סטנלי. סטנלי ניתר אל רגינה כאילו הייתה זו סבתו. רחש לה אהבה רבה, ומשמת אביו, מיינרד, נקשרה נפשו בנפשה של רגינה ועשה בביתה כבתוך שלו. גם רגינה לא נשארה שוות נפש לחיבה הרבה שהעניק לה סטנלי וראתה בו נכד לכל דבר ועניין.
"נו..? איפה כריסטיאן?" שאלה מרגרט.
"אני מניחה שיגיע בתוך דקות אחדות" ענתה רגינה. והוסיפה "הוא הלך לקנות דבר-מה במרכז המסחרי".
"טוב. אכין לי דבר מה לשתות" אמרה מרגרט, גם היא כמו סטנלי הרגישה בת-בית ומעולם לא נזקקה לבקש את אישורה של רגינה להכין לעצמה שתייה. "מה הן הריחות הללו?" שאלה מרגרט, והוסיפה "הריח מזכיר לי את חג החנוכה בבית אמי, היא הייתה מכינה לנו לביבות תפוחי אדמה וזה ממש אותו הריח!"
"אכן צודקת את" אמרה רגינה. "אני מכינה לביבות תפוחי-אדמה אצלנו היו קוראים להם 'לאטקס'.
"מה זאת אומרת 'אצלנו'? שאלה מרגרט בתמיהה רבה. ידעה שרק אצל היהודים קוראים להם 'לאטקס' ומה לגויים וללביבות? לפתע הכתה בה ההכרה שהיום הוא יומו הראשון של חג החנוכה ואולי...או, לא. לא יכול להיות.... חשבה לעצמה, צירוף מקרים בלבד הוא.
הרהוריה נקטעו כאשר כריסטיאן נכנס ועמו נכנסה גברת הדורה למראה בשנות השישים שלה, מטופחת להפליא. בידה החזיקה תיק גדול למדיי. "שלום לכולם" אמר כריסטיאן, "תכירו את ידידתי הטובה, הגברת קתרין ארהרד. הזמנתי אותה לסעוד את ארוחת הערב".
רגינה ניגשה ראשונה ולחצה את ידה של קתרין, להפתעתה הרבה של רגינה, קתרין ענתה לה בשפה הרוסית, והחלה לדבר איתה על דא ועל הא.
"מנין לך הידיעה המשובחת בשפה הרוסית?" שאלה רגינה.
"אני ילידת רוסיה" ענתה קתרין, "אולם אני מתגוררת בארה"ב למעלה מעשרים וחמש שנים. בעצם אני מתגוררת לא הרחק מכאן, מספר רחובות בלבד".
"מעניין מאוד" אמרה רגינה. "גם אני התגוררתי שנים אחדות ברוסיה". רגינה הוסיפה "בעלי המנוח היה יליד רוסיה".
"אני יודעת" אמרה קתרין.
"מה עוד את יודעת?" שאלה רגינה בחשש-מה.
"אני יודעת שאת ילידת פולין ובעלך היה קצין בכיר בצבא הרוסי ואני גם יודעת...."
"גם על פאולינה ויוז'י את יודעת?" שאלה רגינה בחשש. למעט כריסטיאן איש לא ידע על בנה ליאו.
שיחתם הופסקה ע"י נקישות על הדלת. היה זה אדוארד תומפסון מאמן הכדורסל שגם הוא הוזמן ע"י כריסטיאן.
"אמא" אמר כריסטיאן "תכירי את מר תומפסון אמר כריסטיאן".
"אין צורך" אמרה רגינה והמשיכה "מכירה אני את מר תומפסון עוד מתקופת לימודיך במכללה. אביך ואני, שוחחנו מספר פעמים עם מר תומפסון על יכולותיך במגרש".
"נו.... אני רואה שהקונגרס הציוני היהודי מתכנס לישיבה מיוחדת", אמר אדוארד תומפסון. וצחק בקולו הרועם. "מעניין שיש כאן רק גוי אחד – וזה אני" מרגרט תהתה תהייה גדולה למה התכוון המאמן תומפסון.
"האם אתה יכול להסביר, מר תומפסון, מה כוונתך ש'יש כאן רק גוי אחד' ?"
"אוו, זה פשוט מאוד" ענה תומפסון. "את וסטנלי יהודים, גברת ארהרד יהודיה, גברת פרימשוב גם כן. וכמובן גם .....כריסטיאן יהודי, ורק אני נוצרי 'כשר', פשוט - הלא כן?"
"רגע, רגע". אמרה מרגרט. "אני מבולבלת לגמרי. אולי מישהו יסביר לי מה קורה כאן בדיוק? כיצד אנשים שהיו אתמול נוצרים הפכו בין-לילה ליהודים כשרים?"
"אני מציעה שנעשה את זה ליד שולחן האוכל", התערבה רגינה בשיחה "אין טעם שנדוש בנושא על בטן ריקה. נאכל משהו נשתה משהו ונלבן את כל העניין".
"לא כל כך מהר" אמר כריסטיאן, "לפני האוכל יש עוד עניין קטן לעשות". כריסטיאן פנה אל קתרין ואמר לה: "עכשיו גברתי זה הזמן!!".
קתרין ארהרד פתחה את תיקה והוציאה מתוכו מנורת חנוכה עשויה מכסף טהור והניחה אותה על אדן החלון של המטבח. ידיה שלפו מתחתית התיק מספר נרות והידקה אותם לתוך מנורת החנוכה. רגינה פרצה בבכי של התרגשות. עברו למעלה משלושים וחמש שנים מאז ראתה בבית הוריה חנוכייה דולקת. מרגרט הצטרפה להתרגשות הרבה שאחזה ברגינה. גם קתרין ארהרד הזילה דמעה.
"רוצים אתם שאדליק את הנרות?" שאל תומפסון, בחיוך רחב וממזרי.
"חה.חה.חה". פרצו כולם בצחוק רם. "רק זה חסר לנו" אמרה מרגרט "גוי של חנוכה". מרגרט אף היא פרצה בצחוק רם. והוסיפה "יש לנו חמישה יהודים וה'גוי' מתעקש להדליק נרות חנוכה. אני חושבת שבעלת הבית היא שצריכה לברך. מה דעתך רגינה?".
"טוב. בסדר. אני אברך ואדליק". אמרה רגינה והוסיפה "אני זוכרת היטב את כל הברכות, וגם את השיר 'מעוז צור ישועתי'. "סטנלי, תביא בבקשה גפרורים ובוא לכאן, יקירי, ועמוד על ידי". רגינה ניסתה – פעם אחר פעם - להדליק את הגפרורים אך ידיה רעדו מהתרגשות והדבר לא עלה בידה. סטנלי בן ה-11 נטל מידיה את הגפרורים ובתנועה אחת הדליק אחד מהם ומסרו לרגינה. בקול רועד מעט החלה רגינה לברך:
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה".
"אמן" ענו כל בני הבית. הגדיל לעשות מר תומפסון שהאריך ב"אמממן", משל נמצא הוא בסיומה של איזו מיסה בכנסיה. רגינה ברכה גם את הברכה השנייה ולאחריה פצחה בשיר "מעוז צור ישועתי..". בני הבית נדהמו לשמוע את קול שירתה של רגינה – קול של סופרן מקצועי באופרה – מרטיט את הלב. מחיאות כפיים סוערות ליוו את סיום שירתה של רגינה שהסמיקה במבוכה.
"זהו יקיריי. עכשיו יושבים לאכול", אמרה רגינה. לאחר מכן לחשה על אוזנה של מרגרט, "אמרתי לך שהכול כשר".
מרגרט קמה ממקומה וחיבקה את רגינה חיבוק עז ושאלה בלחש: "האם תרשי לי לקרוא לך אמא ?"
"בהחלט. זה ישמח אותי מאוד". ענתה רגינה, והוסיפה "בתנאי שתגמרי את כל האוכל שאגיש לך".
"טוב מאוד, אמא". ענתה מרגרט, בהתרגשות, והתיישבה ליד כריסטיאן וליטפה מעט את עורפו. "מעניין איזה תירוץ עולה לך בראשך הפעם", לחש כריסטיאן, מעט בציניות.
"תירוץ?" לחשה אף היא ושאלה, "באיזה עניין? ה'תירוץ' שאתה מדבר עליו?"
"בקשר לנישואינו" ענה. "עכשיו שברי לך מעל לכל ספק שאני יהודי האם סוף-סוף תיאותי להיות רעייתי?"
"אולי תפסיקו להתלחש ותתחילו לאכול"? שאלה רגינה. "או שתספרו לנו על מה אתם מתלחשים כל הזמן?"
"אה.." אמרה מרגרט. "אני יכולה לספר לכם על מה התלחשנו אם כריסטיאן יסכים".
"נו.. כריסטיאן?" שאלה מרגרט. "התסכים שאספר על מה שוחחנו?" כריסטיאן נבוך קמעה, אך ראה בהצהרתה של מרגרט הזדמנות גדולה לשמוע את דעתה – אחת ולתמיד. "אני מסכים" אמר כריסטיאן, "אני מסכים שתספרי".
כל המסובים הטו את אוזנם לשמוע מה יש בפי מרגרט. "ובכן" אמרה מרגרט "כריסטיאן שאל אם אני מוכנה להינשא לו?"
"נווווו...?" שאלו כולם במקהלה, "מה החלטתך? האם תינשאי לו?"
"בהחלט כן. אנשא לו אמרה מרגרט", אבל בתנאי אחד שהוא ישנה את שמו לשם אחר. 'כריסטיאן' אינו שם יהודי!"
הפעם היה תורם של המסובים לצחוק ללא הפסקה...
המשך יבוא
