לקפוץ בלי להרטב

 החיים עוברים.

 לפני שנים הכתיבה הייתה עניין מורכב .

 אבן גדולה סחבנו  למערה נכנסנו ישבנו היא בין רגלינו שכבה .

 בעזרת אבן נוספת חרטנו את צפונות ליבנו עד שגמרנו , נשמתנו פרחה .

 השנים עברו קני  גומא לביתנו אספנו ,עבוד החומר  שתי וערב הידוק

 ודף פירוס נפרש על דרגשינו עליו כתבנו  כל  העולה ברוחנו .

 לא פחדנו , לא בושנו כי סביבנו לרבים  הכתיבה נראתה מופלאה ולמילים  הייתה  משמעות פחותה .

 עברה עוד שנה אולי ומחצה הכותבים והמשוררים התרבו  ולהעביר את  כתביהם  ריכזו קהל ,

  עמדו על דוכן וקראו את תוכנם .

 הספרים נערמו ההמונים נשלחו ללמוד את מלאכת פענוח הסימנים .

 בניהם  היו מוצלחים יותר שדבקו ב"חיידק" הכתיבה .

 עלו ובאו עוד כותבים והתחרות הייתה גדולה . קמו "מבקרים" מבין שורות  הכותבים ,

 אהב , או לא....הבין, או לא.....מצא , או לא .....החשוב היה להביע "דעה".  (מבחינתם)התוצאה פחות חשובה .

 עברה עוד שנה ולמחשוב עברנו . כל בעל מקלדת ועכבר ישב והעביר את  צפונות ליבו .

 הרשת התמלאה והצפיפות קצת חנקה אך שמחת  המקליד הייתה רבה .

 כתב לעצמו ללא כוונה את אשר עלה בדמיונו .

 חבר קרא  אהב , שכן קרא הרים גבה , כי ניגלה לו סוד על שכנו שאת כישרונו  לא ידע .

 הכל היה רק לטובה:  עידוד מימין , עידוד משמאל , גם ביקורת בונה הייתה  לברכה .

 היצירה יצאה למסך הרשת עם המון לבטים והרבה  חששות .

 לא כולם אהבו, לא כולם הבינו , לא כולם מצאו את אשר חיפשו.

 אך חדוות היצירה נשארה .

 לבש "חליפת צלילה" , כנס ל"מימי" הכתיבה , שחה ותהנה ,