פרידה מהתוכי שלי

פרידה מהתוכי שלי

היום השישי לחודש אוקטובר, אלפיים ותשע,

עולמי התנפץ והתרוקן  ביום זה ברגע.

קמתי ממשכבי כרגיל שמח, בריא ואיתן,

שרקתי בקר טוב לתוכי, ששמו יוסי הקטן.

הוא ציפור קטן וחבר אהוב שלי,

שורק ושר כל יום ומחמם  את ליבי.

הוא מעסיק אותי בכל שעות היום,

לדמיין את חיי בלעדיו, לא יכול.

לתוכי הקטן היה עולם עשיר משלו,

משפחתי ואני מלאנו את כל עולמו.

כל חייו היפים התרחשו מסביבנו,

וזכו  ביושר באהבת ליבנו.

ביום המוזכר הנ"ל הוא לא הגיב לשריקה,

מצאתי אותו בביתו בתנוחה של שכיבה,

מתנשף בקושי, חסר כוח לקום,

מתבונן אלי מביתו במבט מאוד עצוב.

ידעתי שהוא חולה ומותו קרב,

התפללתי כל יום, שינחם אותו האל.

התפללתי בסתר אף אחד לא ידע,

לבקשתי הנואשת, הפעם האל לא ענה.

הוצאתי ועטפתי אותו בתוך כף ידי,

לראות אותו גוסס, שבר את ליבי,

התאמצתי בכול כוחי, להקפיא את הזמן כקרח,

ליטפתי אותו רצוף, והתפללתי שיישאר אתי לנצח.

שמעתיו לוחש את שמי,"יוסי", בנשימתו האחרונה,

והרגשתי בידי את הפעימה הסופית של ליבה.

רעד עדין (בו כול חייו) התפזר לאורך כל גופו,

ידעתי והרגשתי את השנייה שהוציא את נשמתו.

הוא חיכה כל הלילה שהבוקר יעיר,

להיפרד מדמותי ולהרגיש את ידי,

וכשלעזוב את העולם הגיע האות,

נוצותיו היו מכוסים בדמעות.

עיניו כבו, כשהוא מביט עמוק בעייני,

דמותי ליוותה אותו לגן העדן, כולל פלח חשוב מחיי.

עזב את העולם הזה  בלטיפות ידי,

ותלווה את נשמתו לנצח, אהבת ליבי.