יום אחד אחרון- רשמים מפולין

אילו יכולתם לקבל עוד יום אחד אחרון, אני שואלת- מה הייתם עושים?

חלקם מרכינים ראש, חלקם זוקפים אותו וזיק בעינהם.

לכולם לחיוך מצועף, אצבעותיהם נאחזות זו בזו בתמימות ילדותית.

"ארוחת בוקר גדולה" אחד מעז ואומר. "עם שוקו!" מצייץ ילד קטן.

"ואחר כך טיול בפארק, אולי באופניים." מוסיף אדם אחר.

"מקלחת חמה, אמיתית!" קופצת אישה צעירה, ואז מצטמררת במחשבה על מקלחת אחרת.

"לא הייתי מתנגד לקצת זמן איכות עם אשתי" מחייך חיוך גדול גבר גבוה, מצמיד אליו את אשתו המצחקקת.

"קניות!!!" צווחות שתי נערות, מחליקות על שמלותיהן.

כולם מתנערים לפתע, נעורים מהצעקה. קופצים קדימה, נדחקים, רוצים להישמע.

"טיול רגלי בערב!" "לשחות בים!" "לשבת עם המשפחה ליד האח..."

"משפחה" הם מתרצים. "אולי ניסע לפגוש קרובים."

אבל- אני מגמגמת – יום אחד לעשות כל מה שתרצו! סיור במגדל אייפל, ארוחת ערב עם הנשיא... תרשו לעצמכם להתפרע! למה הדברים הבנאליים האלה?

הם מביטים בי, ואז זה בזה. מעט נבוכים, הם אומרים- 'הדברים הבנאליים האלו הם החיים שלנו. ויום אחד היה מספיק.' אט אט הם מתמוטטים. הבחורה שרצתה מקלחת מתעוותת באימה, אוחזת בגרונה, נשנקת, צונחת לבסוף לרצפה. הגברים הצעירים מצמידים יד לראשם, מגלים פצע ירייה פתוח. ילדים קטנים נמחצים לנגד עיני על ידי כוח בלתי נראה. לא חולף זמן רב, ושישה מליון אנשים שכובים למרגלותיי ללא רוח חיים.

על אדמת פולין המקוללת, קבר האחים העצום שהיא, אנדרטת הנצח. אחרי מאידנק, אשוויץ, יער לופחובה, יער הילדים, ואחרי שמות אין ספור...

אני חוזרת הביתה, לארץ ישראל, ונודרת נדר. מבטיחה, להם ולי- לחיות.