טביעת אצבע

ילדה של איש אחד ואישה אחת. וגם אח אחד. עיר זרה, נוף לא מוכר. תא ברכבת דוהרת. העיר מתרחקת,  הדמעות גוברות. הרכבת שועטת. מוסקבה 1978 חודש יולי. נפרדים.

חולון, ספטמבר, הראשון לחודש, כיתה א'. תרמיל אדום, סרטים לבנים בשיער, חולצת צווארון תכולה. ילדה של איש אחד ואישה אחת בחדר עם לוח, שולחנות, שרפרף מעץ ועוד כמה ילדים מוזרים, לבושים בבגדים מוזרים ומדברים בשפה מוזרה. ילדים קטנים ואנשים גדולים. אישה מחייכת, אומרת בשפה מוזרה: "שלום!"

מחייכת. נוטלת לה את היד ומוליכה אותה לשולחן השני בשורה הראשונה. מסמנת לה ביד לשבת. מושכת היא את השרפרף, מורידה את התרמיל ומתיישבת לה. אותיות מוזרות מרובעות כתובות על הלוח.

מאוחר יותר, כאשר למדה באולפן, הבינה שלאותיות המוזרות האלה יש שמות. שין, למד, וו, מם. כף, יוד, תו, הא. אלף. למדה את משמע הצירוף של האותיות, שאך קודם נראו לה מוזרות.

 לאישה שחייכה קראו אירית. לימדה אותה, את הילדה של איש אחד ואישה אחת, לקרוא. סימנים מוזרים אותיות וספרות והכול בעברית. בשיעורי חשבון נעזרו במקלות צבעוניים מפלסטיק ובקוביות קטנות, גם הן צבעוניות. בהפסקות בנות הכיתה ניתרו בחבל וקפצו קלאס.

מאוחר יותר, בכיתה ב' התחילו גם להקפיץ אבנים. חמש כאלו, ממתכת.

הילדה כבר למדה לשיר, לדבר ואפילו לספור בעברית. כמעט שכחה מהיכן באה.

גדלה הילדה וחלפו השנים. סיימה פרק בחיים.

פרק חדש הזכיר לה יש לה שורשים. יש לה מסורת, יש לה יעוד בחיים.

נישואים. על ביתה צבא גדוד של חתנים מיועדים. היה עליה רק לבחור את המיועד. את האחד, את היחיד.

היו גבוהים והיו נמוכים. היו שמנים וגם רזים. חנוונים ומשכילים, והיה גם חייל אחד גבוה ורזה עם חיוך יפה. נפל הפור נפל הגורל. לחיצת יד.