בנפשן

הבוקר של יום השבת הזה החל כיום בהיר ואביבי בעליל. בישוב הכפרי השקט הופר רק על ידי ציוץ הצפרים שעל עץ הנוי בכניסה הקדמית. כמה מהן אף ניסו עדיין לנקר ולטעום את שרידי התאנים הסגלגלות שעדיין נותרו על העץ, מחליקות על העלים הרחבים.

בעוד אני הופכת את הדף הראשון של מוסף השבת העבה, קולטת אוזני קול חרישי של הליכה בנעלי התעמלות, ואחריהן חריקת דלת הממ"ד הסמוכה, שבנויה ממתכת כבדה וחורקת. דלת הכניסה הייתה פתוחה מעט, לא שמענו פתיחת דלת הפלדלת.  קפאנו   במקומינו.

הישוב סגור ומסוגר, ובמקרה של סכנה מיידית מערכת הכריזה מופעלת, והוראות הקב"ט נשמעות :

לסגור את כל הפתחים ולהדליק את האורות של החצר. לא חיכיתי לאורחים אותו בוקר, וגם חברותי מישוב מקפידות לדפוק בדלת או להשמיע קול רם, כדי לא לעורר חרדה מיותרת.

ישבנו שקטות, לא נעות, מביטות  אחת בשנייה, שומעות רק את הלמות הלבבות שלנו. שתיהן מביטות בי בשאלה, אך כשאני דוממת, הן נשארות  דוממות כמוני.

דלת הממ"ד נסגרת בחריקה. הצעדים קרבו לעבר החדר ממול.

הוא מצא אותנו חבוקות, מביטות בו ללא חת.

לפני כחודשיים בקשתי שיעזוב את הבית. זה היה לאחר ויכוח בינינו בו מצא עצמו מניף את אגרופו ופוגע בי לעיניהן המשתוממות.  כבר אז ארז את רוב חפציו. מה היה כל כך דחוף היום להופיע ללא הודעה מוקדמת, או לפחות דפיקה בדלת להתראה ?!

לאחרונה היו אירעו מספר פריצות וגניבות לישוב, למרות השמירה. המצב המדיני מתוח . סף הקו הירוק אינו שקט. אך כשנופל עליו מצב רוח לא נעים, מעשיו חסרי הגיון וטעם. הכול צפוי.

אנו יושבות ומחכות לבאות.

כשהציץ וראה את שלשתינו ,חזר לחדר המגורים, אסף לידו את חליפת הצלילה שלו שנחה בממ"ד, לקח עוד תמונה מהשידה ,יצא את הבית, נכנס לרכבו, ויצא את החצר של הווילה.

כמו מונעות על ידי קפיץ משוחרר קפצו הכלבות ויצאו החוצה בריצה מטורפת. נובחות ומשתוללות מכעס , ולא נרגעו עד שהרכב נעלם במורד היציאה מהישוב.

מייד חזרו לחיקי, כשאני עדיין מזועזעת מעצם החוויה.

חבקתי אותן ללא אומר.

כל המילים מיותרות.

נכתב לציון אומץ ליבה ולזכרה של "סוויט" , {כלבה מעורבת פינצ'ר וצ'יווה} בת ה-16 שמתה כעבור מספר חדשים לאחר מכן בשיבה טובה,

ושבחים ל "במבי" { פינצ'רית גזעית בת 13 }  שקפצה על זרועו הפוגעת ונשכה אותו עד זוב דם באותו יום. עדיין אוהבת וחיה לצידי ולא משה ממני ולו לרגע עד היום.