האריה השואג

'לילה טוב ילדים. הגיע הזמן לישון'

האחות בלבן הטיבה את השביס הלבן שעל ראשה אל מול המראה שליד דלת הכניסה  והאור כבה באחת.

זרה ופתאומית הייתה העלטה  שנפלה עלי וטפטפה לעורקי פתיתי בדידות. הבדידות נשאה אותי לחבוק חזק יותר את הכר הרך. הנחתי עליו ראש לאה מאירועי היום שחלף והמיתי מחשבות של ילד. אני חושב שהייתי ברפת הקטנה, כשתקפו אותי הכאב העז בשולי הבטן ובעקבותיו הבכי. הייתה זו שעת בין ערביים במושב והראשונה שבאה לקראתי הייתה כמובן אִמָאשְׁלִי (כן, כך במחובר). מחשבותיו של ילד מבוהל לעולם יהיו נטולות סדר כרונולוגי, הן יופיעו יותר כמו סדרה של מופעים טראומתיים שנטבעו פה ושם כצלקת בזיכרון הרך. ובשברי אותם זיכרונות הופיע פתאום גם אבא בפנים מודאגות והייתה גם משאית ה-GMC הגדולה של המושב ובתא הנהג נהגה המגודל שקראו לו זליג ועימו גם בת ליווייתו התמידית, בת השחוק ששרתה  תדיר על שפתיו כאילו זה עתה סיים לספר סיפור מצחיק או שמע אחד כזה וכבר נמצאנו נוסעים בלילה במשאית הרועשת בכביש המוביל מן המושב אל הכביש הראשי, וזליג שואל אותי בין בכי לבכי בחיוך חם ורחב:

'מה יש לך ילד?'  

'הבטן – אני בוכה ואבא מהדק את אחיזתו בי - הבטן כואבת לי, כאן' – והצבעתי לו היכן שכאב.

'איפה היית?' – שואל אבא.

'ברפת, ולא נגעתי בכלום' –ניחשתי כבר את שאלתו הבאה.

'נו, בטח נכנס לך פרעוש קטן לבטן' – צחק זליג לאבחנתו כאילו היה רופא ילדים מדופלם והביט קדימה בזוג האורות החותר פחדים בכביש.

היום אני רק זוכר שבכיתי אז מאד, אני עוד יכול לחוש את כאב הבטן החודר ממש כמו אז, לזכור את החיבוק הנדיר והדואג שנתן לי אבא וברקע, ביחד עם טרטור המנוע המונוטוני של ה-GMC את שחוקו המתגלגל של זליג הגדול האוחז בהגה המשאית ומביט פעם לכביש ופעם בי ושמץ של דאגה לא הייתה בו לרגע. אני יכול עוד לזהות את תווי פניו את הרופא שמישש בי בבטן בקפדנות רבה, ואת האחות שכיבתה את האורות בחדר הגדול שהיו בו עוד הרבה מיטות קטנות עם ילדים בוכיים ומעט מדי מזור ותקרה צחורה מעל שהופיעו בה פתאום הרבה צלליות כהות, מודאגות, כשכבה האור.