סאם היה מטורף, לא תמיד הוא היה כזה.
הוא ישב במרכז חדר האורחים בביתו המוחשך, מנותק מהעולם שבחוץ. ברחבי ביתו היו זרוקות שלל תמונות בכל פינה. לרגליו המדממות היו מוטלות תעודות הערכה בעלות מסגרת שבורה בים של זכוכיות מנופצת. אורות העיר שבחוץ שיחקו בבדולח המפוזר בחדר, כירח המשחק במימיו המלוחים של האוקינוס. הטלפון היה מוטל ליד משקוף הדלת, כגופה שנשטפה אל חוף מבטחים. במרכז האי סדר הזה היה ישוב סאם בישיבה מזרחית, ולצידו הבקבוק שבו ביקש למצוא מרגוע. הבקבוק סייע לו לדלל את אגם הדמעות העמוק שבליבו, דמעות של כאב. הוא ניסה בעזרת הבקבוק להטביע את ספינת הזיכרון וההבנה ששטה בראשו. כל לגימה מרירה היתה שוטפת את ראשו בגלים כבירים שטילטלו את הספינה, והציפו את ראשו במעט שלווה משכרת.
הכל התחיל לפני שלוש שנים, סאם סיים בהצלחה את לימודיו בבית הספר לאומנויות ויצא אל העולם הגדול. במרכולתו היה תיק עבודות שהכיל שלל תצלומים מרהיבים, שזיכו אותו בשפע מחמאות בלימודיו. בתצלומים אלו הצליח סאם להקפיא את הרגעים היפים ביותר בעולמנו. התמונות היו כקוביות קרח מרהיבות שבתוכם הוא הצליח לשמר רגעי אושר ואהבה בנייר מבריק. לאכזבתו הגדולה אף סוכנות צילום לא הביעה התעניינות בעבודותיו. אין עיניין בתמונות כאלה, אמרה לבסוף אחת המראיינות, אין לתצלומים כאלה מקום בעיתון. אך סאם היה נחוש בדעתו להצליח ולא התייאש. היתה לו מטרה, והוא היה מוכן להקריב הכל בכדי להשיגה. סאם לא הבין שלכל דבר יש מחיר, ולעיתים לאורה המסנוור של המטרה אנו מקריבים על מזבח ההצלחה קורבנות חסרי תחליף, שבלעדיהם חיינו כבר אינם חיים. הוא לקח את כל חסכונותיו, וטעון במצלמתו הוא נסע אל המלחמות.
במערכה הראשונה שהוא יצא לסקר הוא הצטרף לקבוצת חיילים צעירים שניסו לכבוש כפר מנותק. הוא היה כה מבוהל ומפוחד שהוא דבק אל החיילים, שבהם הוא ראה את הישועה והתקווה היחידה שלו לצאת בשלמות מהחוויה. אותם חיילים, שלא מזמן עוד היו נערים כמוהו. נערים שלא ידעו אישה, לא הכירו את כוחה של אהבה, ולא הכירו את הפחד הנורא המציף אב האוחז בפרי אהבתו. אותם נערים החשיבו את עצמם לבוגרים ובעלי חוכמת חיים רבה רק משום שלמדו בגיל צעיר להרוג. הם אחזו בכלי נשקם כאילו היה מהות הכל. החיילים התלחשו וצחקו ללא הרף למראה הצלם הצעיר שהתלווה אליהם. אותו איש מפוחד שהתקפל לשמע כל כדור שורק שחלף מעל ראשו, והיה משתטח על אדמת השדה החרוכה לשמע כל פיצוץ. משחזר סאם לביטחת בית המלון, הוא פיתח במהרה את התמונות ושלח אותם לסוכנות. ימים רבים הוא הסתגר בחדרו ושתה לשוכרה. הוא המתין לשיחה שלא הגיעה. לבסוף הוא ניסה להשיגם בעצמו. לאחר וויכוחים ומריבות עם פקידות רבות, הוא טיפס בסולם הבירוקרטיה והגיע אל אשת הקשר שלו, שהודיעה שהתמונות שטחיות מדי ולא מעבירות מספיק את אווירת המלחמה. היה עליו לחדור עמוק יותר אל החזית. כעבור שבוע של ניסיונות התמזל מזלו, והוא נקלע לקרב רווי דם. הוא לא חדל מלצלם את הגופות המוטלות בכל פינה, ילדים, זקנים, נשים וגברים. אש האוייב לא הבחינה בין אשמים לחפים מפשע, וכך גם מצלמתו העיוורת של סאם. תמונותיו עיטרו את העיתונים המפורסמים ביותר בתבל. הוא עלה על גל ההצלחה, ובמשך שלוש השנים הבאות סאם סיקר את כל המלחמות החשובות ברחבי העולם. שמו היה שם נרדף להצלחה, וכולם היו צמאים לעוד ועוד מתמונותיו. מצלמתו גררה אותו להנציח כל פעם מחדש את אכזריותו חסרת הגבולות של האדם. בחברת מצלמתו הוא הרגיש בטוח, וידע שבנוכחותה המגוננת לא יאונה לא כל רע. עדשת המצלמה סייעה לו להתנתק מהמציאות ולהאמין שלא הוא רואה את המראות. המצלמה היתה כמשקפי שמש כהות שסיננו את כל הכאב והאכזריות שסבבו אותו.
יום אחד הוא יצא לעיר שנכבשה בליל אמש. העיר הפצועה סיפקה לו תמונות רבות, אך הוא חיפש דבר מה מעניין יותר והחליט להיכנס לבית שנפגע מהפגזה ישירה. אחד מקירות המבנה קרס ולהבות אש אחזו בביניין. סאם נכנס לחדר המדרגות והחל לעלות. לפתע נשמעו קולות של הפגזת ארטילריה, אך זה לא הטריד את סאם, הוא התעניין יותר בצרחות האימה שנשמעו מהקומה מעליו. לפתע נרעד חדר המדרגות. הביניין החל להיאנק בכאב ואיים להתמוטט. אבן קטנה עפה לעברו של סאם. הוא הושיט את ידו מעל ראשו בכדי להתגונן. האבן נחתה לא על סאם אלא על מצלמתו. נשמע קול התנפצות של זכוכית. רעד חלף בכל גופו של סאם. הלהבות שמסביבו שיחקו בשעשוע בגופו ופיזרו שלל צלליות, גרסאות שלו בשלל גדלים על קירות הביניין המאיים ליפול. הפיצוצים מבחוץ לא חדלו, ואליהם הצטרפו במהרה קולות של מטחי ירי. בפעם הראשונה סאם הרגיש כקורבן חסר אונים, כאיש קטן וחסר ישע. הוא לא היה עוד עיתונאי, שמצלמתו היא עיניו של העולם שבחוץ. חיו היו מוטלים בידיה של מכונת המלחמה העיוורת שבולעת כל יצור חיי הנקלע בדרכה. הוא החל לצרוח באימה ופחד. לעומת זאת בקומה מעליו התחלפו צרחות האימה בצחוק מקפיא דם.
