מעולם לא הייתה פגישה עם הגורל אפיזודה שלא נמצא לה שם אחר פרט לגורל.
אבי בראל יצא מביתו כשעה לאחר חצות. המתח הנוראי והתלאות שחווה במהלך החודשים האחרונים, הדירו שינה מעיניו. הוא קיווה שהליכה מהירה ואפלת הליל ישלבו אקורד של שקט בנפשו המיוסרת. הליכתו הייתה מהירה, הוא השקיע בה את כל מרצו. לאחר זמן מה עצר, מתנשף בכבדות, נשען על אחד מעצי המדרכת ופרץ בבכי. כל גופו רעד בעוצמת הרגשות שפרצו מתוכו נטמעו בקולו שהיה כה מיוסר, כואב, כל כך מלא רחמים עצמיים והגרוע מכל מלווה ברגשי אשם...
מחשבותיו חלפו במהירות כזיקי אור , הדהדו בתיפוף בתוך חלל ראשו, הוא חש אשמה, הוא הבין כי יציאתו החפוזה מהבית הייתה הודאה בכישלונו, מנוסה, הרמת דגל של כניעה. הוא חשב על המוות....
++++
אבי לא היה מעולם אדם כנוע המרכין ראש בפני גורלו, הוא ניחן ביכולת הישרדות מופלאה כישלון לא היה מונח במילון האישי שלו. במרב שנותיו ידע הצלחות, את התיכון סיים בין חמשת הראשונים בכיתה. בצבא סיים בהצלחה קורס קצינים, שירת ביחידה מבוחרת וזכה לשבחים על פעילות מבצעית. את לימודיו האקדמאים סיים בהנדסת מחשבים, והתמחות במערכות מידע. בהיותו בשרות הצבאי הכיר את הגר, קצינת המבצעים נאה וחיננית בצורה יוצאת דופן שכולם ביחידה חיפשו את קרבתה, אבי היה ביניהם. באלגנטיות, ברוך ובמידה לא מבוטלת של רומנטיקה הוא כבש את ליבה, מאז לא נפרדו. בשנת לימודיו השלישית נשא את הגר לאישה. כעבור שנתיים נולדה להם מיכל.
מיכל הייתה אהבתו הגדולה. למחרת הולדתה כשהחזיקה בידיו היא פקחה את עיניה השמימיות והעניקה לו חיוך כובש שהכריע את ליבו, חיוכה התינוקי כבש אותו עד שכמעט כרע ברך בשבועת אהבה נצחית. היא הייתה בבת עינו, מתת חייו הבלתי מעורער. בואה של מיכל לתוך עולמו היה הבזק של האור והשמחה של חייו. בקיעים ראשונים בשמחתו הופיעו כאשר ביקר את הגר יום לאחר הלידה. כשנכנס לחדר מצאה שוכבת על מיטתה, שערה הערמוני פזור על הכרית הלבנה, פניה חיוורות ועקבות של אדמומיות בכי עיטרו את עיניה הירוקות.
" היי יקירה," חייך אליה באושר תוך שהגיש לה זר פרחי סייפן לבנים. הוא התבונן באצבעותיה הארוכות והמטופחות הלופתות את הזר. היא השיבה לו בחיוך כבוי, שונה מכל חיוך אחר שזכר.
" קרה משהו?" נימה של דאגה הייתה מהולה בשאלתו. הגר הביטה בו במבט כאוב, היא לא בכתה, רק דמעה קטנה ניגרה מעינה. היא אחזה בידו והנידה בראשה.
"קרה משהו למיכל?" הוא אחזה בידה כמאיץ בה להשיב לו.
"כן, משהו לא בסדר אצלה. אם שמת לב, פניה חיוורות, שפתיה כחלחלות, הרופא טוען שמשהו לא בסדר במחזור הדם, שפתיים כחלחלות מעידות על חוסר חמצן, יתכן שמשהו לא בסדר עם הלב..." הגר קטעה את המשפט באמצעיתו ופרצה בבכי. אבי חיבק אותה ברוך ובעדינות הרגיע אותה,
"הכול יהיה בסדר, מדע הרפואה כיום עשוי להתגבר על כל מכשול, כבר היו מקרים כאלה בעבר שטופלו בהצלחה," הוא מחה את דמעותיה ונשק ברוך על שפתיה. " אני הולך להתייעץ עם הרופאים, אני רוצה לבדוק איתם מה האבחנה ומה ניתן לעשות." הוא ניתק עצמו ממנה מחייך בחיוך מקסים ומעודד, אבל בלבו פנימה הייתה הרגשתו שונה.
כשפגש את מנהל המחלקת הילודים פרופסור אביב התבררה לו התמונה המרה. הפרופסור הסביר לאבי בצורה ברורה ועניינית כשבעיניו מבט רך של הזדהות, כי מיכל נולדה עם מום נדיר בליבה. היא תוכל להמשיך ולחיות תחת השגחה רפואית מתמדת עד גיל שלוש ולאחר מכן תצטרך ללא ספק לעבור ניתוח לב סבוך, ולא גורלה נחרץ.
אבי חש לראשונה צריבה של כישלון, כאב עמום עטף את חזהו, הוא מיהר למחלקת הילודים, תר בעיניו אחר מיכל. היא שכבה שלישית מהחלון, תינוקת יפיפייה בעלת תווי פנים כה ברורים, היא שכבה בשקט, חיוורון כחלחל כיסה את פניה והוסיף חן מסתורי לפניה, היא פיהקה עיוותה פניה בחיוך ופקחה את עיניה. אבי סר מהחלון נישען על הקיר והחל בוכה ללא קול.
מהיום ששוחררה מבית החולים הייתה מיכל תחת השגחה מתמדת של אבי והגר. הם עשו ימים כלילות במשמרות, צופים בכל זיע שלה, מקשיבים לקולות נשימתה, כל שיעול, בכי, או שתיקה ארוכה היו מזניקים אותם ממיטתם אל חדרה של מיכל.
הם כהורים צעירים לילדתם הראשונה, השקיעו מאמץ אדיר בטיפול ובטיפוח של מיכל, ובמקביל לא זנחו את עבודתם. הם ידעו שכל שקל שנחסך יסייע בבוא העת לניתוח של מיכל. מיכל גדלה והלכה, הלכה והתחזקה. ככל שצמחה הלך יופייה וגדל, שערה היה בצבע הערמון, העיניים שירשה מהגר היו עיני השקד הירקרקות, גוון פניה ושפתיה היו חיוורים כחלחלים. חזותה היפה והתמה, מתיקות דיבורה, עצרו כל אדם שהיה בקרבתה, להתבונן בה, ולפלוט קריאת פליאה.
אבי היה מכור לילדה, היא הייתה סם החיים שלו. כשהייה מגיע מעבודתו, דבר ראשון היה רוחץ את ידיו וממהר אל מיכל מרימה על ידיו ומחבקה אל חזהו. כשישנה היה ניצב דקות ארוכות מתבונן בפניה, מלטף את שערה וחש בפרץ אהבה אדיר מסתער על דפנות ליבו.
משחלפו הימים, ומיכל החלה לדבר וקראה לאבי "אבא" לראשונה, הוא לא ידע את נפשו מגאווה. הוא חיבק ונישק אותה, נשבע לעצמו שכל רע לא יאונה לה, שהוא יגן עליה אפילו במחיר חייו.
++++
בהיות מיכל בת שנתיים החלו ליצור קשר עם מרכזים רפואיים בארה"ב. האחד שהלם את צרכיהם לדעת הרופאים בארץ היה המרכז הרפואי בדנבר קולרדו, שהייתה בו מחלקה לניתוחי חזה בראשות פרופסור קלייטון, כירורג בעל שיעור קומה עולמי ואחוז גבוה של הצלחות בניתוחי לב. לאחר התכתבות רבה ושיחות טלפון רבות נכנסה מיכל לרשימת הממתינים. אבי והגר היו רווי תקווה כשקיבלו את המכתב המבטיח. באותו יום חזר אבי מעבדותו תשוש ועייף, הגר קיבלה את פניו בחיוך, אולם על פניה ניכרו אותות של מתח, היא החזיקה בידה מכתב מודפס בלועזית.
"קיבלנו מכתב מהמרכז הרפואי בדנבר." אמרה והושיטה לו את המכתב, " לא היה בי האומץ לקרוא בו." בתנועות חפוזות פתח אבי את המעטפה והחל מקריא את תוכן המכתב.
"הגר ואברהם בראל הנכבדים, אנו מתכבדים להודיעכם כי מיכל בראל נכנסה לרשימת הממתינים לניתוח לב בשיטת קלייטון. יהיה עליכם להתייצב במרכז הרפואי ארבעים ושמונה שעות מרגע קבלת הודעתנו טלפונית. לאור הממצאים הרפואיים משך האשפוז והטיפול לאחר הניתוח כשמונה שבועות לפחות. מחיר כל ההוצאות הרפואיות, כולל שהיית מלווים הוא שבע מאות וחמישים אלף דולר. התשלום הראשון תוך חודש מקבלת מכתבנו, יתרת התשלום בסיום הטיפול...."
בעודו מקריא את המכתב קרב אבי את רעייתו אל חזהו ונשק לה, "אני כל כך שמח שסוף סוף מיכל שלנו תקבל את הטיפול הטוב ביותר שכסף יכול לקנות," עיניו זהרו בשמחה. הוא הביט בעיניה של הגר וראה דמעות זולגות, הוא לא היו בטוח האם אלה דמעות שמחה, או דאגה לבאות.
" אבי," הקשתה הגר ," מהיכן ניקח את הכסף, הצלחנו לאסוף רק חצי מיליון דולר.
אל תדאגי, הכול יהיה בסדר, את יכולה לסמוך עלי," הוא הרגיע אותה בקול בוטח מלא תיקווה, אולם ליבו החסיר פעימה, וכך גם ליבה. בכל הקשור לכספים סמכה הגר על אבי באופן מוחלט, אלא שהפעם ידעה כי חסרים הם סך שמעל רבע מיליון דולר, שהם כמיליון שקלים. מהיכן ישיגו את הכסף זאת לא ידעה, הם הרי מיצו את כל המקורות הכספיים שעמדו לרשותם.
למרות הביטחון הקורן שהציג בפני הגר, ליבו של אבי היה אפל מדאגה. כשהייה בקרבת רעייתו היה נינוח ומפיק ביטחון עצמי. ברגע שנשאר לבדו שוקע במחשבות, חש כיצד הוא טובע בים ההתרחשויות ללא חליפת הצלה.
הגר שכבה לישון לאחר שנטלה כדור שינה, אבי שכב לידה הביט בה כשנרדמה, הסיט תלתל עיקש שנח על עיניה, נישק אותה נשיקה מרפרפת על מצחה. לפתע חש גל של אהבה גואה שהציף את כל ישותו. הוא חיבק אותה בעדינות, משתוקק לטבוע בתוכה להטמיע את כל ישותו בה, אך עצר בעצמו נמנע להפריע את שנתה. הוא התרומם לאט ויצא חרש את החדר, הלך אל מיטתה של מיכל הביט בפניה החיוורות וחש הרגשת חוסר אונים המתגנבת אל ליבו, הוא שילב את אצבעות ידיו זו בזו , קירבן אל פיו כמנסה להחניק זעקה שיצאה מגרונו כנהמה עמומה, לפתע סב לאחור יצא במהירות מחדרה של מיכל ופרץ החוצה אל הרחוב.
