את שממת המדבר ביתר כביש 10. הסממן היחיד לגבול בין ישראל למצריים. בחולות אלו התקיימו מלחמות רבות, אך עם מערכות שקטות. נדירים המקרים שבהם הוכרעה המערכה בקרב פנים אל פנים. רוב הקרבות התנהלו כמו במשחק שח-מט. כל שחקן היה עושה מהלך בתורו ומחכה זמן רב למהלכו המתוחכם של היריב. ממלכת ישימון זו נשלטה על ידי אנשי המדבר ואנו החיילים, שהסתובבו בדיונות כתיירים, ניסינו לשווא לקבוע חזקה באזור. אותי תמיד שעשעו ניסיונותינו הכושלים לסכל את ההברחות המרובות של הבדווים דרך הגבול הבלתי נראה. גבול ששורטט בהשקעה רבה על גבי המפה, אך היה כתעתוע דמיון על פני השטח. פעם המ"פ עשה צעד אמיץ והחליט לחסום את שבילי העפר שהתחברו לכביש בתלי אבנים. עוד באותו הלילה, הבדווים הסירו את מעקה הבטיחות לצד הכביש, וארגנו לעצמם גישה חדשה. לצד החור שנפער במעקה שכב קרטון סיגריות שכאילו נפל מאחד הגמלים העמוסים לעייפה, אך כולנו ידענו שהבדווים לא מועדים כך לעולם. קרטוני הסיגריות היו סימן ההיכר שלהם, בעזרתו הם לגלגלו וצחקו לנו. מאוזן לאוזן סיפרנו אחד לשני בפליאה מבודחת על עוזם וחוצפתם של הבדווים. לפני כמה שנים, קצין כלשהו החליט שהגיעו מים עד נפש, ורדף אחרי הג'יפים העמוסים בסחורה מוברחת עד למאהל הבדווים. המקום היה מרוחק קילומטרים רבים מגזרתנו. הקצין פרק מהסופה סמוק פנים והחל לצעוק בקולי קולות ולנופף בידיו. אחד מזקני השבט ניגש וסתר לו. איש הצבא המופתע נטש במהרה בבושת פנים את המקום.
מעולם לא הבנתי מדוע המדבר היה תחת אחריות הצבא, אם לחיילים אסור לפעול נגד הבדווים שככלות הכול היו אזרחי המדינה.
פעולות יזומות רבות עשינו בחודשים הספורים שבילינו בקו מקולל זה. יזומה אחת זכורה לי יותר מהאחרות, מפני שבה ביצעתי את אחת מהלכידות הבודדות שלי. לכידה שאני מצטער יותר מכל שנטלתי בה חלק.
יצאנו עם רדת החשכה. היינו ארבעה: שני חיילים, חובש ומפקד. נענו באיטיות ובסרבול נוכח הציוד הרב שנשאנו על גבינו. הלכנו כעיוורים באדמה הסלעית והחולית. כדי לא להיחשף נמנענו מלהשתמש בפנסים, ונאלצנו להסתמך על מאור הירח. אותו ירח שהתבונן בנו בבוז מלגלג ממרומים, אך למרות זאת האיר את דרכינו נאמנה. המפקד החליט שנתמקם על כיפה שחלשה על שטח רב. הדרך למעלה הייתה קשה, וכל כמה פסיעות אחד מאיתנו היה מועד ומפר את שלוות הלילה במפולת אבנים מרעישה. לבסוף הגענו ליעדינו. לאחר חילופי דברים קצרים בקשר, הורדנו מכתפינו החבולות את הציוד הכבד. בכדי שלא נרדם זללנו מתיקי 'הצ'ופרים' שהבאנו איתנו, וסיפרנו בדיחות חרישיות איש לרעהו. לבסוף עייפנו והתחלקנו לזוגות. כל פעם זוג אחד עמד על המשמר שעה שהזוג השני נמנם. זמן רב לאחר שקו החולות כבר נשכח, עדיין לא יכולתי להירדם בלי שאיזה סלע תקוע בגבי המיוסר. אני שובצתי עם המפקד, שהיה נחוש בדעתו לא לחזור בידיים ריקות מהמארב, ולא עצם את עיניו לרגע. תצפתנו בתורות דרך משקפת ראיית הלילה אל הכלום שמסביב. ראשי היה כבד עליי וחיכיתי בקוצר רוח לתורי להתכרבל במיטה המאולתרת, כאשר הווסט משמש לי ככרית. לפתע נשמע מטח יריות, קמנו בבהלה. המפקד שהיה עם האמר"ל הצביע אל נקודה נאלמת. ככל הנראה שכנינו המצרים זיהו דבר מה. ירינו פצצת תאורה לאוויר, והארנו למספר שניות את המדבר. לעינינו נגלתה שיירה של כתריסר אנשים שנסו בבהלה לעבר הכביש. לבשנו במהירות את הווסטים ורצנו לעברם. אדרנלין זרם בעורקינו, וליבינו פעמו בהתרגשות. סוף סוף נתפוס משהו. לאור פצצות התאורה ששיגרנו התקדמנו לכיוונם במהירות. משהגענו אליהם עצרנו כמוכי ברק.
מולנו עמדו תריסר אנשים מבוהלים שהושיטו ידיים מעל ראשם. עינהם הגדולות כמטבעות סקרו ביראה את רובינו. אחת הדמויות הרשימה אותי יותר מהאחרים. היה זה ילד קטן שהסתתר מאחורי אימו, והושיט גם כן את ידיו לאוויר. רוח הקרב נטשה אותנו כלעומת שבאה. התבוננו אובדי עצות אחד על השני. תפיסתנו המיוחלת לא הייתה סמים ואף לא כמה קרטוני סיגריות. תפיסתנו הייתה קבוצת פליטים סודנים מבוהלים. קורבנות מלחמה שחיפשו במדינתנו מסתור מהזוועות שפקדו אותם בביתם המרוחק.
לאחר בירוקרטיה רבה. בדיקות רפואיות, רישום ותיעוד הועלו לבסוף הפליטים על אוטובוס והועברו לטיפולה של המדינה. ושוב חזרה לשלוט השלווה המשקרת אל המדבר. מדבר שהרוחות החמות בו משחקות בחולות וקוברות תחתיו סודות רבים.
