סיפורים

נוף ילדות

 

נוף ילדות/ איריס ראובן


"מה קורה היום?" רוח שרבית השאירה את כולם בבית ואני עומדת לי ליד בסטת הפיצוחים המחוממת וממתינה למישהו שיגיע לקנות דבר מה מהחנות.

הרדיו משמיע שירים שקטים של שעת צהריים וכולי בקשב לשמע הצלילים ומילות השיר "נוף ילדות" של הזמר, שלמה ארצי,

~נוף הבתים הישנים,
אשר היו צילי בימי ילדות,
חלפו הרבה שנים,~

בית, שתי קומות , מסביב גינה עם עץ מנגו ועץ פיג'ויה ,רק לחשוב על העצים ולהיזכר איך היינו מטפסים כדי לקטוף, מחזיר אותי שלושים וחמש שנים אחורה ועדיין מעלה לי ריר בפה .


~בגן העצים המתקלפים,
אשר היו צילי בימי ילדות,
כבר נשברו הענפים~


טעמו של הפיג'ויה, חמוץ מתוק כזה. היינו חותכים אותו באמצע וכל חצי קטן היינו אוכלים עם כפית ,בכייף על המרפסת בקומה השנייה בביתי שבשכונה קטנה בתל אביב, קריית שלום שמה
בבית לידינו גרו השכנה, דודה דיינה ואימה, סבתא ברטה.
דיינה, איבדה את בעלה במלחמת יום העצמאות ב-1948, היא לא הרבתה לדבר על זה, אבל העצב ניגר אצלה באופן קבוע בזווית עיניה הכחולות, למרות החיוך הלבבי שהיה נסוך על פניה רוב הזמן . לא היה בינינו קשרי משפחה אבל הקרבה והאהבה הייתה אפילו יותר ממשפחה כמו שאומרים: "טוב שכן קרוב מאח רחוק".

הדלתות אצלנו תמיד היו פתוחות, אמא שלי לימדה את דודה דיינה לתפור וסבתא ברטה הייתה מלמדת אותי ואת אחותי לסרוג.

דודה דיינה טיפחה גינה לתפארת עץ הפיג'ויה שלה היה הרבה יותר פורה משלנו. פירות הפיג'ויה שם היו גדולים ועסיסיים כמעט לאורך כל השנה .

תמיד ידענו שאסור להיכנס לגינה של דודה דיינה. לא הייתה בה פיסת אדמה חשופה, רק פרחים מכל הסוגים והצבעים ואספרגוס רענן. אני זוכרת איך כל שנה בחג שבועות ,הייתה משכימה דודה דיינה לקטוף לנו אספרגוס, עם שלל פרחים צבעוניים וריחניים, לטנא שהייתה מכינה לנו אימא, בטרם נלך לגן.

"אוי היונים האלה , כל הזמן אני צריכה להעיף אותם מהפיצוחים . איך שהן בולעות את הקבוקים, אני לא מבינה איך דווקא מכל סוגי הפיצוחים הן אוהבות את הקבוקים הקשים כל כך."
מעל הגג, אבא בנה שובך יונים גדול . היו לנו יונים נדירות, הן זיהו את השריקה המסולסלת של אבא והגיעו לאכול את הלבן של הלחם הספוג במים . אהבתי לעלות עם אבא לגג . כל פעם התפעלתי מחדש מהיונים , כל תזוזה שלהן, חשפה גוון אחר של צבע מבין הנוצות .
בקומה מתחת לדודה דיינה גרו אלי ודרורה מזר
זוג הורים לשלוש בנות: גיגי שאהבה לשמוע פטפון, אצלה אהבנו להאזין לתקליט של להקת כוורת: "סיפורי פוגי", מיני (יסמין) היפה בעלת השיער הארוך והחלק , ונוגה שהייתה בת גילנו , הן היו החברות שלי ושל אחותי .
היינו אוהבות ללכת אליהן, במיוחד כדי לשחק עם לסי הכלבה וג'ינג'י החתול
.הן, היו אוהבות לשחק עם אחיי שהיו תינוקות כבני שנה ושנתיים.
נוגה ומיני,היו רודפות אחרי אושר, אחי הקטן ומושכות לו בחיתול שהיה תמיד מציץ מעבר למכנסיים והוא היה בורח להן, בזחילה כמובן.
בקומה מתחתינו גרו מלכה ,דויד ובנם גרי ,שהיה כבר בחור גדול.
למלכה קראנו מחשושה מלשון מכשפה, כל הזמן הייתה צועקת א לעשות רעש , זאת שעת צהריים." או " לא לגרור כיסאות למה אחיך גורר כיסאות ?"לכו תסבירו לה שאז לא היה בימבה וכשהוא התחיל ללכת, היה מחזיק במשענת הכיסא וגורר אותו לפניו.

במלחמת יום הכיפורים היינו צריכים לרדת למקלט. כיוון שלא היה לנו מקלט אמא אמרה שצריכים לרדת לשכנה מלכה עם מזרנים ולעבור אצלה את הלילה -אצל המחשושה, מאוד פחדנו לישון אצלה אבל אחר כך גילנו את הצד ההומוריסטי שלה . היא הייתה מצחיקה ,עשתה לנו פרצופים ופינקה אותנו בארוחות וממתקים.

אבל אין כמו דודה דיינה וסבתא ברטה ותן אהבנו במיוחד .
דודה דיינה הייתה מכינה עוגות שמרים שהיו מבשמים את כל חדר המדרגות, ומכניסה אלינו. ואמא הייתה מכינה עוגיות שומשום ומכניסה אליהן . דודה דיינה הייתה נותנת לנו סוכריות שבתוכם יין, מצופות בשוקולד ועטופות בעטיפה אדומה.

חבל שאין לי כאן בקיוסק את הסוכריות האלה הייתי לוקחת את כולן,

"כמה עולה סוכרייה על מקל?" שאל ילד נחמד

"שקל וחצי" עניתי והוא לקח שילם ונעלם.

אני הייתי קונה בקיוסק של אהרון, סוכריית עמבר מתוקה על מקל קטנטן.

אה כן, זה היה אחרי שסבתא ברטה הייתה שולחת אותי לקנות לה, מאתיים גרם שמן פראפין מבית המרקחת הקרוב. תמיד היא הייתה משאירה לי את העודף ואם היה חסר לי כמה אגורות, אהרון המוכר,היה אומר שלא נורא ושאחזיר לו ם יהיה לי, בפעם הבאה.

גם את הטלפון החוטי שעשינו עם נוגה ומיני, מקופסאות שימורים,לא אשכח לעולם. מתחנו אותו בין חלון ביתם בקומה הראשונה למרפסת שלנו בקומה השנייה. בקושי שמענו משהו ואמרנו שאנחנו שומעים מצוין.

אלה היו ימים נפלאים, הייתה בשכונה גינה, בה היינו משחקים קלאס ומחבואים וכשהשמש עמדה לשקוע היו כל האמהות מורידות את ארוחת הערב לגינה בד"כ זאת הייתה חביתה עם גבינה ועגבנייה .

היו אלה ימי התום שחשבנו שכולנו אחים ,יד לוחצת יד דלתות הבית היו פתוחות לרווחה וכל הנכנס היה אוכל מכל הבא ליד. יחד היינו משפחה אחת.

אבי היה עובד אז בשטיחים פרסיים הוא הרבה לנסוע לאיראן לקנות שטיחים והיה מוכר אותם כאן, מדלת לדלת,עד שקנה חנות שטיחים ברמת גן ולכן נאלצנו לעזוב את קריית שלום, בלב דואב ועברנו להתגורר בגבעתיים .

הייתי כבת תשע כשהגעתי לבית רחב ידיים , דירת גג בקומה החמישית עם מעלית, ברחוב ראשי וסואן.

כל אחד מהשכנים היה נעול בביתו. היינו פוגשים אותם בקושי במעלית ובקושי אמרו שלום.

למרות שהיה לי חדר פרטי א אהבתי את סביבתי החדשה, גם לאמי ולאחיי היה קשה .

אני נזכרת שפעם רציתי לקנות בוטנים מהקיוסק למטה ז אספתי את הכסף הקטן שהיה לי ,כשני לירות בעשרות אגורות. עמדתי מעבר לבסטת הפיצוחים, המוכר בקושי הבחין בי אז הושטתי את ידי מעל הבסטה כדי לתת לו את הכסף ובקשתי 50גרם בוטנים. הוא לקח מידי את הכסף והביט באגורות, החמיץ את פניו ואמר בזלזול "מה זה הכסף הזה?" טרם עניתי , הוא זרק לעברי את חופן האגורות , הכסף צנח על המדרכה והתפזר לכל הכיוונים נשים נעצרו מלכת והביטו באגורות המתגלגלות לכל עבר והביטו עלי. חשתי את אודם לחיי הרותחות מבושה ונסתי מהמקום כל עוד נפשי בי, בלב פועם וכועס.

"סליחה גברת, את מוכרת?" שאלה אישה צעירה שאחזה בידה ,ילדה כבת שלוש.

"כן" אמרתי "מה בשבילך ?"

"אני רוצה חפיסת שוקולד מריר וארטיק לילדה בבקשה ." אמרה

הגשתי לה את החפיסה ,נתתי את הארטיק לילדה החמודה ואמרתי "שמונה שקלים בבקשה."

"אני מצטערת ," אמרה האישה "יש לי רק כסף קטן , אגורות ממש " חייכתי אליה ואמרתי, "כסף זה כסף יקירה. "

לימים יצא לי להסתובב בקריית שלום נושאת געגועיי, הכל שם השתנה ,

האנשים שהכרתי כבר לא היו שם .

~והם כולם נעלמים
קפצה זיקנה פתאום~

במקום הגינה, נבנה בניין גבוה. הרגשתי זרה בדיוק כמו בשיר של שלמה ארצי....

בגן העדן של ילדות”~
אשר היה פורח,
הייתי חלק מהנוף
~"
היום אני אורח


© .

תודה רבה לגלי היקרה על ההכוונה
איריס

תגובות