התווכחתי בחלום עם בן זוגי על דברים של מה בכך שהפכו עד מהרה לבליל של צעקות ובכי, אחרי הוויכוח אספתי את מטלטלי ונסעתי באמצע הלילה , בן זוגי לא קם לְהָנִיא אותי מתוכניותי, אפילו לא שאל מה פתאום אני עוזבת באמצע הלילה, הוא קיבל את החלטתי בנונשלנטיות, כאילו אי הימצאותי לידו אינה נוגעת לו. הוויכוח נסב על אותה צ'ילבה שנכנסה לי בחיים הקודמים בטרם הכרתי את הנוכחי, ובאופן מתמיה מאוד, בלי להכיר אותה, הוא צידד במעשיה כאילו אני לא קיימת ואין לי צד בעניין;
הלילה הזה כה ערני שלא הבנתי כיצד התחבורה הציבורית נעה אפילו יותר טוב מהרגיל, האוטובוסים יצאו מתחנות ההסעה כמו שעון שוויצרי, הרכבות טסו אחת אחרי השנייה, הָיָה סִפֵּק בידיהם של אנשים לחכות, והמוני בני אדם למרות המהירות שרכבות נכנסו ויצאו מהרציפים, המתינו והתווכחו מי יכנס ראשון, כיאה לישראלי המצוי. רציתי לפתע לנסוע הרחק לקיבוץ שלי, בן זוגי אף פעם לא שמע על הקיבוץ הזה, כי לא סיפרתי לו, והוא לא יוכל למצוא אותי גם אם יתחרט על הדברים שאמר לי בזכותה של הצ'ילבה; הרכבת עצרה בפאתי הקיבוץ שהיה ירוק מתמיד, הכלים החקלאים היו מוֹדֶרְנִיִּים ממש המילה האחרונה, לא הבנתי מה בוער להם לעבד את אדמתם באמצע הלילה, וכיצד הם מעבדים את האדמה אם אסור להשתמש במים, לא הבנתי כיצד השדות כל כך מוריקים שיש מצוקת מים. מפעילי המכונות היו נראים לא אנושיים אולי הם רובוטים...השמש הגיחה ורציתי לדבר עם מישהו, לספר לו על הצ'ילבה שלי שבגללה ברחתי מהבית באמצע הלילה, בפניה לחדר האוכל שכבר לא משמש לאוכל, הוא נשתנה למוזיאון היסטורי על חייו ודרכו של אלכסנדר זייד שהיה הפטרון של הקיבוץ. בעודי מטיילת בשבילי הקיבוץ מנסה לאתר מישהו מוכר, פגשתי את ציפי שנשארה המבוגרת היחידה בכל הקיבוץ, שכובע רחב שוליים מעטר את ראשה, שגם אותה איזו צ'ילבה זרקה מביתה ומאז היא מתהלכת עם כובע רחב שוליים שלא יראו את פניה המקומטות מצער.
"את עדיין כותבת על הצחוקים". היא שואלת אותי ומביטה בי בגעגועים אל מה שהיה בעבר.
"בודאי, אני כל היום צוחקת". אני עונה ופני מביעות המון עצב. לא היה נעים לי להודות שגם אני נראיתי לה מוזרה.
"איך הגעת לקיבוץ בשעת בוקר מוקדמת כל כך". היא שואלת אותי קצת מבולבלת. "ברכבת העמק שנוסעת כל הלילה". אני עונה לה ולא מצליחה להבין את מבע פניה. "איזו רכבת העמק". היא מביטה בי בדאגה.
"והיכן כל החברים בני גילי". אני ממשיכה והולמת בשאלותיי.
"הלכו". היא עונה לי.
"לאן הם הלכו". אני מביעה עוד פעם את תדהמתי על שהקיבוץ הפך ללא קיבוץ.
"את לא קוראת עיתונים, על ההפרטה, לנו לא נשאר כלום".מרבה בטענותיה על השיטה הזו.
"ומי מפרנס את הקיבוץ". אני שואלת במשנה תוקף.
"צעירים שבאו מהעיר וכבשו כל חלקה טובה בהרבה כסף, בעלי אופי סגור, שאינם מגלים את רגשותיהם ברבים, ואינם יוצרים קשריםחברתיים". אחרי שֶׁסָּנְטָה בי את דבריה שתקה ובלי לומר שלום הלכה לה. ואני לא האמנתי לאף מילה שלה, נדמה היה לי שהיא לועגת לי קלות. חשתי שוב את אותה מצוקה שבגללה ברחתי, ולאן אברח עתה?
כשהתעוררתי מצאתי את שוקי בן זוגי מִנִּיעַ את אבריו בתנועות קלות לפני שקם להכין ארוחת בוקר . שאלתי אותו איזו מן הנאה הוא הפיק מהוויכוח איתי אמש, הוא הביט בי משתאה.
"אני פשוט אוהב לראות אותך נרגזת". פניו המחייכות עוד יותר הרגיזו אותי.
"את יודעת כמה דיברת אתמול מתוך שינה, וכל הזמן צעקת צ'ילבה, צ'ילבה.
