אגדה מודרנית

שרון.

היא הייתה בשבילי כמו נסיכה, תמיד היה בה משהו מלכותי. השער שלה היה ארוך, חלק וצהוב. לא בלונדיני מוכר, שכולם רגילים לדמיין, אלא מן צבע לימוני מהול בגוונים של דבש. הוא היה מגיע לה עד הישבן. רוב הזמן הייתה מסתובבת שהוא פזור, משתלשל מאחורי גבה, נע וזע בקלילות מתונה בכל צעד שפסעה, לפעמים היא הייתה קושרת אותו בצמה ארוכה, או מלפפת אותו בפשטות במן פקעת גדולה מאחורי ראשה, וכל התסרוקות האלה שעשתה, גם אם היו מוזרות להפליא, התאימו לה.

העור שלה היה לבן מסנוור והשפתיים אדומות כמו אש שרק מחכה לאכל אותך עד תום, העיניים שלה כהות ועמוקות, צבועות בעיפרון שחור חזק, היא תמיד גרבה גרביוני רשת שחורים ונעלה נעליים אטומות וגבוהות, לא משנה מה לבשה.

היא למדה איתי בבית הספר לאורך כל התיכון. במשך השנתיים הראשונות הייתה מבחינתי עוד אחת מהבנות המוזרות שרצית, אבל בו בזמן פחדת לדבר איתן, עד אותו שבוע ראשון של תחילת כיתה י"ב.

זה היה יום קיצי של חודש ספטמבר, היה חם, מאוד חם. אפשר היה להרגיש את הזיעה נוטפת על המצח ושוטפת את הראש. כמעט כל התלמידים התאספו בקיוסק בהפסקה של עשר בשביל לקנות לעצמם ארטיקים על מקל, או גלידות צוננות, שיקלו מעט על החום המעיק. לא היה לי את הכוח לחכות. נכנסתי לשירותי בית הספר בשביל לשטוף את כפות הידיים ולהרטיב את הפנים, שלפתע הבחנתי, לאחר מבט חטוף במראה, שבתא שמאחורי מתנדנדות להן זוג רגליים ארוכות, גרובות בגרביוני רשת.

"ילדה, שירותי הבנות נמצאים בצד השני של המסדרון." לא הייתה תשובה, הרגליים המשיכו להתנדנד קדימה ואחורה, בהתגרות. דלת התא הייתה לא נעולה, אז דחפתי אותה קדימה. ציפיתי לראות ילדה מבוהלת מחטיבת הביניים בעלת לחיים סמוקות, שתמלמל דבר מה על טעותה ותסתלק משם, אך במקום ראיתי אותה. עיניה הסתכלו ישירות אל תוך עיניי, מבטה אדיש, שפתיה חתומות, זרועה השמאלית מדממת, "חשבתי שבנים בקושי נכנסים לפה, דיי מגעיל כאן למען האמת."

"את השתגעת לגמרי?!" לקחתי מכף ידה הימנית את האולר שהחזיקה, היא בכלל לא התנגדה, כבר לא היה לה איכפת, "חייבים לעצור את הזרימה של הדם." הצלחתי להגיד בקושי, הדם זרם בקצב.

"חבל," היא אמרה, קולה חלש, "זה דווקא יפה, אדום."

"זה דם, הדם שלך הוא אדום. לא כחול, לא שחור, אדום." קולי כמעט והשתנק,

היא צחקקה, "אתה מצחיק." הורדתי את החולצה שלי וקשרתי בכוח על זרועה, "זה כאב."

"לא כאב לך כשניסית לחתוך לעצמך את הוריד?"

"זה היה דווקא פשוט, פחות מפחיד משחשבתי."

"את מטורפת."

"הלוואי שלא הייתי." היא חייכה מן חיוך שליו, שבהתחשב לסיטואציה נראה לי מוזר להחריד. שטפתי את פניה, ולאחר שתיקה קצרה היא אמרה: "קוראים לי שרון."

"שלום שרון, דניאל." ניסיתי לחייך.

"תודה."

"למה עשית את זה?"

"כי רע לי."

"אבל זה פיתרון קל. אפשר לעשות הרבה דברים בשביל לפתור הרגשה רעה – "

"לא אצלי." היא קטעה אותי בשקט עצור.

"למה רע לך?"

"אני לא מצליחה בשום דבר." היא הרכינה את ראשה הזהוב, שבאור הניאון הכחול של החדר נראה לבן מנצנץ, חשבתי שתבכה אך פניה היו יבשות.

"אני יכול לעזור לך, אם תרצי."

"אי אפשר לעזור לי. אי אפשר." היא הניעה את ראשה, ימין ושמאל, שוב ושוב, בקצב אחיד ומהיר.

"אפשר. במה קשה לך? בלימודים? אני יכול ללמד אותך."

"ללמד אותי? אתה טוב בזה?"

"כן, אני טוב בכל המקצועות." וזאת הייתה האמת, הייתי יותר מדי טוב בכל מה שקשור ללימודים, כל כך טוב עד ששכחתי להיות טוב, או לפחות ממוצע, בכל השאר.

"ואני אוכל לבוא אליך ללמוד?"

"כן, את תוכלי. נוכל גם ללמוד כאן אם תרצי, בבית הספר, או אצלך."

"לא."

"מה? למה לא?"

"לא בבית הספר, לא אצלי. אם נלמד אז רק אצלך בבית, בשעה קבועה."

"תגידי רק מתי." ביקשתי כאילו חייה תלויים רק בזה.

"כל יום, כולל ימי שישי ושבת, בחמש."

"אני מסכים רק אם תבטיחי שלא תנסי לעשות שטות כזאת שוב."

היא חייכה, "למה אתה מנסה לעזור לי? אתה בכלל לא מכיר אותי."

"יכול להיות שגם אני קצת מטורף."

היא ניסתה להגיד דבר מה אבל הצלצול קטע את קו מחשבתה, שנינו נחתנו אל המציאות, "אתה בלי חולצה, איך תיכנס לכיתה עכשיו?"

"יש הרבה חולצות במזכירות של בית הספר, אגיד להן שהחולצה שלי הייתה דביקה מזיעה עד שנאלצתי להוריד אותה. תיכנסי לכיתה."

"ככה? עם החולצה שלך קשורה על היד שלי?"

"תורידי את הגרביונים ותקשרי אחד במקום החולצה, תוודאי שהקשר חזק ואם מישהו שואל אותך, תגידי שזו איזו הצהרה אופנתית מוזרה שלך, זה בטח יעבוד." הרגשתי כמעט בתוך סרט, אף פעם לא ידעתי שהעמידות שלי בתנאי לחץ היא כה גבוהה.

מאז אותה פגישה מוזרה בשירותים שרון הייתה בשבילי כמו בובת זכוכית. כל צעד שעשתה, כל חיוך שחייכה, כל מילה שהוציאה מפיה העלו בי את הפחד שהווייתה יכולה להסתיים במוקדם או במאוחר, שעלי לשמור עליה, לגונן, רק שלא תיפול שוב תחת התער של האולר הקטן.

היינו נפגשים כמו שקבענו בפגישתנו הראשונה, היא הייתה מגיעה לביתי כל יום בחמש בדיוק, אף פעם לא איחרה והיינו לומדים. היא שנאה לשבת לידי על השולחן, תמיד חשבה שזה מרובע, "זה מפריע לי ללמוד."

"אז איך נלמד? הפוכים על הראש? שוכבים על המיטה?"

"על המיטה שלך זה דווקא יהיה נחמד." המיטה שלי הייתה רחבה מספיק בכדי להכיל את שנינו, "את לא תתרכזי ככה."

"אני לא מתרכזת כבר עכשיו, מה איכפת לך לנסות?" וכך היה, אני הייתי מקריא את החומר בתנ"ך, היסטוריה או אזרחות, כשלמדנו מתמטיקה היא הייתה מקריאה את השאלות והיינו עונים עליהן יחד. הכי היא אהבה ללמוד ספרות, דילגנו בחומר בין סיפורים קצרים של ג'ובאני בוקאצ'ו, עד לשירה של זלדה ורחל וכלה ברומן "סיפור פשוט" של ש"י עגנון.

"אני מזדהה עם הירשל." פעם זרקה לאוויר, לאחר שקראנו את סצנת המרתף.

"באמת? אבל אמא שלו, צירל, שולטת בו. היא מתעסקת עם חייו, קובעת לו את מטרותיו ושוברת את החלומות והשאיפות האמיתיות שאליהן הוא רוצה להגיע."

"אבל הוא לא יכול להיכנע לה. היא אמא שלו, הוא צריך להקשיב לה כי היא יצרה אותו ונתנה לו את הזכות להתקיים. הוא צריך להכיר לה תודה על כך, בכך שימלא את רצונותיה."

"צירל לא חושבת על הירשל, היא חושבת על עצמה."

"לא." היא נענעה את ראשה בקצב. כל פעם שעשתה כך ידעתי שלדבר על הנושא יותר רק יחריף את התנגדותה, ידעתי גם שיש משהו שהיא לא רוצה לספר לי, לפחות לא עכשיו. המשהו הזה הוא הסיבה לאדישות שלה, להזדהות עם גיבורי סיפורים חלשים, הוא הסיבה לניסיון ההתאבדות בשירותים שלא הניח לי במשך כל ששת חודשי השנה בהם הכרנו.

****

חודש פברואר היה חורפי וגשום באותה שנה, לא היה לי שום מצב רוח לצאת מהכיתה בהפסקה של עשר ולחפש לי איפה לשבת, או עם מי לדבר. שרון יצאה עם החברות המוזרות שלה לאלוהים יודע איפה, פחדתי ללכת אחריה. למרות שחששתי לחיה, לא רציתי שתראה אותי כמטרד ובארבעת החודשים האחרונים היא הייתה בסדר. היא באה אליי כל יום בחנוכה, יצאה עם חברים בערבים, המשיכה לחייך ולצחוק, הציונים במבחנים עלו, לא הייתה לי שום סיבה לדאגה.

הכיתה לא הייתה ריקה, נשארו בה חבורה של בנים שאף פעם לא חיבבתי במיוחד, כאלה שיוצאים למסיבות ומשתכרים, או לוקחים סמים עד אור הבוקר, מזיינים בחורות בשביל הכיף הפיזי ולא בשביל ההנאה הרוחנית, כאלה שהכול מגיע להם בקלות מדי, מהר מדי, טוב מדי, שבחיים לא יעריכו מה שיש להם בידיים ולא יהססו להשליך הכול לכל הרוחות.

"איך זה היה?" איזה אחד צווח לאוויר בהתלהבות יתרה, זה לא מצא חן בעיני.

"היא לא נורמאלית, נמרה! היא יודעת בדיוק מה לעשות, היא אפילו לא היססה לרגע. אני בטוח שהיא לא בתולה כמו שהיא אמרה."

"משכת אותה מהמועדון, הצעת לה והיא הסכימה?"

"זה היה פשוט מדי! אני אומר לכם, שרון הזאת רצתה אותי עוד מהרגע הראשון שרק הסתכלתי עליה."

הלב שלי צנח.

"מה אמרת?"

הפה הגדול שלכלך על שרון הסתכל עלי והתחיל לצחוק, "חשבת ששרון שומרת לך אמונים? הילדה הזאת תשכב עם כל אחד, אפילו איתך."

בחיים לא הרגשתי כל כך מזועזע, כועס ומלא אדרנלין כמו שהרגשתי באותו הרגע, לא חשבתי על כלום. הנפתי את זרועי בחוזקה, ידי קמוצה בזעם, ישר אל תוך פניו. הוא נפל אל הרצפה על הגב, המום, אז קם על רגליו וחבט בעיני, הכאב היה חסר רחמים, אך זה לא הספיק, קפצתי עליו ושנינו נפלנו אל הרצפה ברעם. חבטה, ועוד חבטה. בצלעות, בסנטר, באף. זה היה נורא, אבל לא יכולתי להפסיק, "דניאל!" נשמע הקול המוכר והאהוב עלי מרחוק. דואג ומהסס, אבל הייתה בו מן נחמה בין כל הבלגן שהסתחרר בתוך ראשי. קמתי מעל הבחור המשותק ופניתי לאחור, היא עמדה שם שפיה פעור למחצה, "בוא איתי, עכשיו." ציוותה, היא אף פעם לא הייתה כה תקיפה והחלטית כמו באותו הרגע.

"מה קרה לך?!" עיניה גדולות, נוצצות מהתרגשות. לא יכולתי לדעת אם שמחה, או כעסה עלי.

"אני מצטער." הרכנתי את ראשי, לא היו לי מילים. הראש שלי כאב כל כך, כל הגוף פעם במרץ, "רציתי להגן עלייך."

"להגן עלי? מי הרשה לך להגן עלי? אני לא רוצה שתגן עלי. אני יודעת להסתר לבד."

שתיקה.

"זאת הייתה החלטה שלי! אני רציתי לשכב איתו." היא התפרצה וקולה גווע, ככל שהמילים המשיכו לזרום מפיה.

"הוא לא שיקר?"

"לא."        

שתיקה, הכאב רק החריף.

"אבל למה?"

"כי לא טוב לי."

"למה לא טוב לך? תסבירי לי, למה?"

"לא עכשיו. לא עכשיו." היא כמעט התחננה, בלחש, "אתה מדמם, האף שלך נפוח והעין. איך עשית דבר כזה?"

"בקלות." חייכתי, החיוך הפך לצחוק שלה ושלי, היו לה גומות בשני צדי פיה ושיניה היו גדולות ולבנות.

****

החודש האחרון היה חודש מרץ. היו בו ניצנים לקיץ המתקרב, פעם גשם ופעם חום נעים של ימי חג ופיקניקים בשדות.

אני אוהב את החודש הזה. גם כי חג פורים מתקיים בתחילתו, וגם כי בדיוק באמצע החודש חל יום ההולדת שלי. את יום הולדתי אף פעם לא חגגתי בצורה מיוחדת או טובה יתר על מידה, בדרך כלל המשפחה הקרובה הייתה מתאספת באחר הצהריים של אותו יום, שרה כמה שירים, אוכלת הרבה עוגות, משאירה מתנה אחת או שתיים וחוזרת לביתה שמחה ושבעת רצון.

"השנה זה לא יהיה ככה." שרון חייכה אליי לאחר שסיימנו ללמוד לבגרות בתנ"ך.

"אז איך זה יהיה?" חייכתי חצי חיוך, "אני לא אוהב מסיבות גדולות."

"לא תהיה לך מסיבה גדולה. אבל היא לא תהיה משעממת."

"תגלי לי." דחפתי את כתפה קלות והיא צחקה, "לא. זאת הפתעה, אתה תגלה בבוא הזמן."

ביום ההולדת שלי, בדיוק בשעה חמש שרון עמדה בכניסה לביתי, "אחר הצהריים טובים, ילד יום הולדת."

"מתחת אותי במשך השבועות האחרונים, עכשיו את צריכה להגיד לי לפחות לאן הולכים."

"זאת עדיין הפתעה." היא ענתה ועטתה חיוך מסתורי על פניה.

הלכנו יחד אל תחנת האוטובוס וחיכינו למונית שירות, כשהגיעה, היא שילמה לנהג ונסענו עד שהגענו אל הים, "כאן אנחנו יורדים."

"בים? אבל קר מדי בשביל להיכנס."

"בוא כבר." היא משכה אותי מהמונית ורצה אל החוף. היא התיישבה, הורידה את נעליה האטומות ואת גרביוני הרשת, הפשילה את מכנסיה הארוכים עד לברכיה וכיסתה את כפות רגליה הצחורות בחול. התיישבתי לידה ועשיתי כמוה, החול הקריר והרך צינן את רגלי והעביר בי תחושה של חופש.

"מה עכשיו?" הבטתי אל תוך עיניה, מחייך, היא החזירה לי מבט עמוק ורציני, "יום הולדת שמח." היא לחשה ורכנה אלי, הרגשתי את נשימותיה הקצובות, את פעימות הלב שלי, ידה הארוכה ליטפה את פני ושפתיה האדומות נשקו לי. זו לא הייתה נשיקה סוערת, אלא רכה, שהביעה תחושות שגם אם רציתי לא יכולתי לתאר.

"אני אוהב – "

"אל תגיד את זה." היא הסתכלה על החוף וכפות רגליה החלו לנוע בעצבנות.

"למה?"

"כי אני לא אוכל לאהוב אותך כמו שאתה אוהב אותי."

"די." אמרתי ברוגז, התרוממתי והתקדמתי אל הים, המים הרטיבו את הרגליים, שאפתי אוויר רב אל ראותי ושחררתי אותו בבת אחת. רציתי לברוח, לרוץ רחוק עד שכל הגוף יכאב, רציתי לצרוח לשמים ולעצום את העיניים חזק עד שהכאב יעבור. שרון התקדמה לעברי והניחה את כף ידה על כתפי.

"תקשיב." היא אמרה בעדינות.

"לא רוצה."

"אתה חייב להקשיב. אם לא אספר לך עכשיו, לא אספר אף פעם."

"לא. מספיק."

"אתה תקשיב לי." היא לפתה את ראשי בכוח אל כיוונה, עיניה חסרות רגש. "אתה לא רוצה לדעת למה?"

"אני רוצה, אף פעם לא סיפרת."   

היא התנשמה בזעם, לחיה האדימו בבת אחת, "הוא אונס אותי."

"מה?" לקחו לי שניות אחדות להבין מה אמרה, "מי? מי נוגע בך?" קיבלתי סחרחורת, הכול נהיה מטושטש. איך יכולתי לתת לזה לקרות? בובת הזכוכית התנפצה במחשבותיי ברעש גדול.

"אבא שלי."

"איך לא סיפרת לי דבר כזה?"

"זה התחיל הרבה לפני שנפגשנו."

"בגלל זה ניסית לחתוך את עצמך בשירותים בתחילת השנה?" היא השפילה את ראשה, "איך חיית עם זה?"

"אני לא חיה. לא טוב לי."

"חצי שנה העמדת פנים מולי?" הגרון כאב, הרגשתי שאני עומד להיחנק.

"זה לא נקרא לשקר."

"זה נקרא להסתיר, לא סתם להסתיר, להסתיר פשע שנעשה על הגוף שלך."

"אני כבר לא מרגישה. אני לא מרגישה אותו. הוא חוזר מהעבודה כל יום בחמש, לפני שהייתי באה אליך הוא היה תופס אותי ברגע שהיה חוזר, לא נותן לי לזוז. 'את המאהבת שלי.' הוא תמיד לוחש לי לפני שהוא מתחיל, כאילו שזה דבר טוב. אבל זה לא טוב, אני יודעת. עכשיו זה קל יותר, כשהוא חוזר מהעבודה הוא עייף אז זה לא תמיד קורה. רק כשהוא כועס במיוחד. אז הוא בא אליי למיטה, לוחץ לי על הידיים ונושף לי על העורף. אני עוצמת את העיניים כשהוא נכנס אליי וכבר הרבה זמן, בשביל שזה לא יכאב, אני חושבת עליך. אני חושבת כמה טוב אתה, כמה אתה עוזר לי. אני יודעת שאתה מרגיש אליי הרבה, אז אני חושבת על הרגשות שלך – "

"שרון." הייתי מזועזע, "אני כל כך מצטער. אני רוצה שיהיה לך טוב."

"אבל לא טוב לי, ואי אפשר למנוע את זה."

"אני לא רוצה שתחזרי הביתה. בואי אלי, תשני אצלי. אני אסדר לך מיטה בסלון ואת תהיי בטוחה."

"הוא ישתגע אם הוא לא יראה אותי בבית."

"שרון, את לא בטוחה שם."

"אתה לא יכול לשמור עלי כל הזמן."

"כל זמן שאני יכול, אעשה את זה."

בלילה ההוא היא ישנה בביתי בסלון, להורי שחיבבו אותה לא הייתה שום בעיה. לא ידעתי איך נעבור את היום הבא.

****

בבוקר היא לא הייתה, להורים שלי לא היה מושג באיזו שעה היא עזבה את הבית. חיפשתי אותה בכל בית הספר, לא היה לה שום זכר. לא בחצר, לא על הספסלים, לא בכיתה. חיפשתי בכל תאי השירותים, בכל החדרים. שאלתי את כל מי שהכירה, אפילו את האידיוט שהיא הסכימה לשכב איתו במועדון, הוא לא ידע ואני כמעט התפרקתי מדאגה. ניסיתי לטלפן אליה כל כך הרבה פעמים ובאף אחת מהן לא הייתה תשובה, אפשר היה רק לשמוע את צחוקה הרך מתנגן במשיבון.

השעה חמישה לחמש אחרי הצהריים, ניסיתי להתקשר בפעם המיליון והיא שוב לא ענתה, הדקות עוברות כמו שנים ואני קמלתי בחדרי, מריץ בראשי את כל האפשרויות שקיימות, יש כל כך הרבה, הלב שלי האיץ מהפחד.

חמש. הפלאפון שהיה מונח על שידתי צלצל.

"שרון?" אני עונה במהירות.

"אחר הצהריים טובים, ילד יום הולדת." הקול שלה נשמע מוזר, שבור ואיטי.

"איפה את? מה קרה לך? למה לא נשארת אצלי?"

"אני בבית."

"בבית שלך? מכל המקומות בעולם, דווקא לשם החלטת ללכת?"

"רציתי לדבר איתו, להסביר לו שזה לא בסדר. דניאל, אתה נתת לי את האומץ."

"לא, לא! היית צריכה להישאר, היינו מתקשרים לעובדת סוציאלית שהייתה מטפלת בך, מרחיקה אותך מכל הטירוף הזה."

"אני תמיד עושה טעויות." היא צחקה באיטיות.

"מה לקחת?"

"כאב לי. דניאל, הוא היה ממש רע. אז לקחתי משכך כאבים, ואז עוד אחד, ועוד אחד ו – "

"אלוהים אדירים." פרצתי בריצה מטורפת אל עבר ביתה, "תישארי על הקו."

"אני רוצה לנתק, אבל אני מפחדת."

"אל תנתקי, אני מתחנן. את יודעת שאני אוהב אותך, את תעזבי אותי?"

"לא." היא ענתה בשקט, "אני לא אעזוב אותך."

"אז תישארי." עשר דקות של ריצה קשה ללא הפסקה ואני מול הבניין שבו היא גרה, אבל אף פעם לא הייתה לי את האפשרות להיכנס. עליתי בכל המדרגות במהירות עצומה ופרצתי את דלת ביתה בכוח.

היא שכבה על ספה ישנה ומאובקת, גופה עירום למחצה, עליו סימנים כחולים ודם, הראש שלה נודד בין המציאות אל התהום, "שרון שלי." ליטפתי את שערה וטלפנתי מיד למגן דוד אדום, מסרתי להם את כל הפרטים במהירות והם שלחו את האמבולנס. הפרמדיקים עזרו לי לשאת אותה מהדירה החוצה.

ידי החמה ליטפה ברוך, כאילו ביקשה להעיר את שרון אשר שכבה מעולפת וקרה בתוך המשאית המהבהבת.

****

אני חוזר מהעבודה, נועל את המשרד הקטן והמבולגן, במגירות יש ערימות של איורים של מנהל צורח ומזכירות בעלות מחשוף עמוק, חגיגה שלמה של פרודיות שחורות על החיים האפורים שלי.

בערב מחכה לי מקלחת חמה וטרנינג, טלוויזיה מהבהבת שממנה בוקעים קולות צחוק מזויפים ואמריקאים, במשיבון הודעות מהבחורה האובססיבית שסידרו לי בפגישה עיוורת, אותה אני מנסה בכל כוחי לסנן.

את החזרה הביתה אני עובר כל ערב בתחנת הרכבת, זאת בגלל שאף פעם לא היה לי שום חשק להוציא רישיון נהיגה ומלבד זאת, תחנת הרכבת הבאה קרובה אל ביתי ואני אפילו תורם לסביבה ירוקה, למרות שזה בכלל לא חשוב.

רעש וצלצולים של אנשים וכרוז מוקלט אשר חוזר שוב ושוב על הרכבות הנכנסות והיוצאות, אני מתיישב על הספסל הקר ומחכה, מחזיק ביד עיתון וקצת קורא, מאבד עניין, מתחיל להסתכל מסביב.

אישה אחת עם ילד קטן שבוכה שהוא רוצה הביתה, גבר רזה שמעשן כמו קטר למרות שאסור, שתי נערות מתבגרות שלועסות מסטיק בקצב ומזכירות לי תקופות שבהן הייתי אהוב ורצוי יותר.

ואז כמו מתוך חלום כמוס ומודחק, הבחנתי באישה צעירה אשר עמדה באמצע המסוף. זקופה ותמירה, שער בלונדיני בגוון לימון דבש, לחיים צחורות, שפתיים דקות וורודות. היא לבשה ג'ינס כהים, מעיל ארוך וחום וצעיף רך בצבע בז'. כמו מהופנט הלכתי לעברה, המחשבות התבלבלו בראשי והתכסו בנימה של רגש ישן שבמשך שנתיים ניסיתי לשכוח, "אם זו לא היא, לפחות תשיג מספר טלפון. מרחוק היא נראית נחמדה." סיכמתי לבסוף, רגע לפני שעמדתי מולה.

"היי." היי? זה כל מה שיש לך? אידיוט, לפחות היית אומר משהו קצת יותר סמכותי ופחות רעוע.

רגע של ציפייה והנה היא סובבה את ראשה לעברי, חיוך התחלתי של היכרות התגנב אל שפתיה, עיניה החומות נועצות מבט בעיני והנה היא הבינה במי היא מביטה, "דניאל?"

"שרון, אני לא מאמין. מכל האנשים בעולם." ניסיתי לגחך אך קולי נשמע לחוץ ועצבני.

היא לא הבחינה בזאת, עיניה נצצו ומתוכן נפלה דמעה אחת זכה, כזו שלא ראיתי אף פעם. היא ליטפה את כתפיי תחילה ואז משכה אותי לחיבוק ארוך ומתמשך שכבר שנים לא זכיתי לקבל, "אתה הצלת את החיים שלי, ואני לא הענקתי לך אפילו מטפחת." היא לחשה באוזני ברעד, כאילו לא עברו השנים, "שרון שלי," הדמעות פרצו ממני בלי שליטה, "גיבור שלי, חיכיתי לרגע שאפגוש אותך."

"ארבע שנים? שלחתי לך כל כך הרבה מכתבים."

"קראתי את כולם, אבל לא היה לי את האומץ לענות."

"לאן נעלמת?" התנתקתי מהחיבוק שלה והבטתי בפניה הסמוקות, "ניתקת איתי כל קשר, לא רצית לראות אותי וכשהשתחררת מבית החולים לפנימייה לא שמעתי ממך עוד. שנתיים ניסיתי לשכוח אותך, ניסיתי למחוק את הרגש אלייך. את היית חלק כל כך משמעותי בחיים שלי, את הוצאת אותי מהבועה שהתכסיתי בה כל חיי וכשנעלמת, נעלמתי גם אני." המילים יצאו בזעם מפי, אחרי כל כך הרבה זמן שניסיתי לגבש מה אני מרגיש הגעתי למילה אחת שהדהדה וזעזעה את כולי – אכזבה.

"אני הייתי שבר כלי." קולה נשבר, "איבדתי את הזהות שלי ברגע שהבנתי באיזו מציאות חייתי, הייתי צריכה לתקן את עצמי, לבנות את עצמי מחדש. לא רציתי שתראה אותי במצב הזה וכשהשלמתי עם העבר וסיימתי לבנות את העתיד, לא היית שם."

"הייתי יכול להישאר אם רק היית נותנת לי, תמיד ריחקת אותי ממה שעבר עלייך."

"טעיתי." היא התיישבה על הספסל הקר והחלה לבכות, התיישבתי לידה וניגבתי עם אצבעות כף ידי את הדמעות, "תיתן לי להציל אותך, כמו שהצלת אותי תמיד?"

"את חושבת שתוכלי?"