זה קורה לאט, לאט בלי ששמים לב, אני מביטה בה וחשה שמשהו התכהה בה, וזה
תמוה, המחשבות נודדות בשעה שבעלה אומר תפילות ליד הקבר של חברתה הטובה, אני מעבירה את ידי על מצחי מסוככת על העיניים ומנסה לחדד את חוש השמיעה, לדלות משהו ממצב צבירה עקום של החיים ; הוא מגיע לאזכרה על האופנוע שלו והיא נוהגת על המכונית שנתן לה מתוך איזו קַפְּרִיזָה , רק שתרד ממנו מהטעם הבלתי מובן שמתבטא בהתעקשות חסרת היגיון " לא אוהב אותך יותר".
הוא חולם שאי שם בארץ הפנויים, מתרחשת מסיבה ורק לו אין את הכרטיס להיכנס, הוא כועס עליה במיוחד על דברים שפעם היה מחליק בחיוך סלחני, אין לו כבר כוח לריב ובטח לא להפיק סקס שהפך עם השנים למשימה בלתי אפשרית, שאם יש בה רוטינה, אז גם היא מאולצת, ולא כדאי בכלל להתחיל שלא יהיה צורך להפסיק באמצע... הוא עסוק בחישובים ותהיות לגבי העתיד המשותף שנשרף עם השנים, עדיין לא הודה אפילו בפני עצמו שזהו... זה מפחיד מדי, גם שאסף את מִטַּלְטְלָיו ואת אופנועו, נראה לו מטורף אף שהוא רוצה לפרק את החבילה. אני מביטה בה , בכחול עיניה ושערות הבלונד המעטרות את ראשה, בטנה העבה עצובה מול יופי פניה החלקות, השתקפות מבטה בו, מול השמש הקופחת, השאלה שעולה מנבכי תודעתי שקשה לי להבין את קו המחשבה שלו שהוביל להחלטה זו. והוא לא זורק לעברה אף לא מבט מלוכסן אחד, ההתעלמות טוטלית; הכיפה הסרוגה על ראשו המקריח קמעה ובין שערותיו השחורות מבצבצות שערות שיבה, עיניו שקועות עמוק בטקסט שבו הוא מקריא בקולו הצרוד קריאת כתובים ומניד גופו כמו היה קורא בבית הכנסת, ומה עם הרגעים המדהימים שעברו ביחד עם חברתם שלמענה באו שניהם לזכור ולהיזכר, השיחות הליליות והרגעים האינטימיים , להט הטיולים המשותפים, הארוחות שבישלו ביחד, ההורים שלה ושלו, ועוד חברים משותפים, מרקם חיים המאחד חמישה ילדים, נראה שזה כבר לא נורמאלי, זה כבר לא ירידות ולא עליות, גם לא תקופה. היא לא מוותרת כאן בבית העלמין לא המקום, אך בבית כשהוא מגיע לבקר את ילדיו היא מנסה לדבר, הוא הודף אותה, אינו בשל יותר לזוגיות וגם לא לבד, משהו שפעם היה כל חייו, גווע וזה כואב ובעיקר מפחיד, הוא מנסה לדמיין את עצמו עוד פעם איתה, ומרגיש הכי טוב בלעדיה, ולא זוכר בדיוק מה היה שם, הוא עדיין מתלבט, איכפת לו חינוך ילדיו, איכפת לו ממחלתה פן יפגע בה עוד יותר, והיא לא מטומטמת ולא מנסה להקל; כשהוא מגיע סוף סוף הביתה, השתיקה יפה לשניהם, ושהשיחה מגיעה, היא גולשת להאשמות וצעקות והפרידה עוד יותר קשה. כשהוא סוגר את הדלת, הוא שומע את בכייה והלב שלו מתכווץ, הוא רוצה לשוב על עקביו ולחבקה חזק חזק, רגליו מזרזות את הליכתו רחוק מביתו, רחוק מילדיו, רחוק מהתחלה כלשהי של סוף כלשהו. הם שניהם מתבוננים לימים קשים וארוכים, הוא מגלה שכל ידידותיו מפעם, אלה שהיו באות לעטוף את בדידותו, שהיו זמינות לפני מספר שנים, כולן נשואות, הן לא חיכו, מאוחר יותר הוא יגלה שהמסיבה הזו שפעם כל כך חלם עליה, מלאת הנשים עם הג'ינס בגזרה נמוכה והחוטיני המציץ, כבר לא כל כך זוהרת, כי היא עולה בהמון כסף ואנרגיה והרבה מפחי נפש.
אהבה כבר לא עזה כמוות, אולי הפרידה, כוחה ככוחו של המוות, לא החיים. מה שהיה שם פעם, מהות החיים המטלטלת מעל מצבתה החיה של חברתם המשותפת.
