ההכתובת על המעטפה הייתה מוכרת לה. היא פתחה אותה בזהירות והציצה פנימה כאילו חששה מתכולתה. היא ידעה שמרגע זה, שום דבר כבר לא יהיה כשהיה...
"איריס יקרה
מהניתוח שעברתי לא התאוששתי, היו ימים שחשבתי לקרוא לך לבקרני, וכל יום הגורל תעתע בי מחדש, לא יכולה לספר לך את הטיפולים שעברתי, לא הלאה אותך במראות ביעותים שאפילו הדמיון מתקשה לקבל, הגוף שלי מת... רק הראש צלול לגמרי, ועדיין פוקד על תאי הגוף להלחם בחיידקים שפלשו אליו כדי להכריעני, אני יודעת שמילותיי גורמות לך צער רב, עצב, ואכזבה. היי חזקה, רוח האהבה תמשיך גם בעולם אחר שכולו טוב".
כתב ידה של מיכל, נסתמן בו רעד ניכר, מורגש כי התחלחל ליבה ונתאבנו מחשבותיה, היכרותה עם איריס הייתה עבורה כמו לידה חדשה; ילדיה התרוצצו בין רגליה, תובעים את שלהם בים משימות שקבע בעלה המנוח, משימות שיקפיצו אותם לשורה הראשונה, כמו הטובים לטייס; כשגדלו החל לחלק להם הוראות בקור רוח, בעודו ממשיך למלמל לעצמו " הם יהיו הכי טובים והכי מוצלחים, אין בלתם, באיריס ראה כנטע זר בים הספרים שהיה בביתם הצנוע בקיבוץ.
" את מורידה את הרף מתחת לקו האופק". אף פעם לא הבינה מה זה עבורו קו האופק, ואיריס עבורה הייתה האחת והיחידה, שגורל החובק את עולמן בכוח לא רציונאלי שיש ביכולתן להרגיש כי הוא קובע את מהלך חייהן בעולם ואיןלו שליטה עליו.איריס הייתה לה כמו בת, לא בעלה ולא אף אחד יעז לגרום לה סבל שנית, שלא תוכל להרחיב את השכלתם של ילדיה באופן אחר, באופן הזה שיאהבו את המילה ואת תורת המספרים, כמו שלימדה את איריס בשיטה שהמציאה, תורת המשחק ולימוד תוך כדי... היא לעולם לא תשכח את מבטיה של איריס
"האם יש לך זמן לפגישה"?פגישה כזו שיכלה לשוחח כאוות נפשה ללא צורך שמישהו יגחך מול פניה.
***
איריס הייתה עסוקה בשברון ליבה ובניסיונותיה לשוב לקיים סדר חיים כלשהו בתוך כאוס, יכולה הייתה לשמוע משק כנפיו של פרפר בג'ונגל החיים, שתחולל בביתה סופת טורנדו של אסונות, מות בנה בתאונה, וטירופו של בעלה והצורך לאשפזו בבית חולים לחולי נפש ; עיניה פעורות ושקועות שמסתכלות במבט משלים על החיים,מה שכתוב על המצח, חייבת לראות אותו העין.
היא כעסה על הגעתו של המכתב בדואר, כאילו שאין טלפונים להודיע הודעה שהכל תם, הרי מיכל לא הייתה רגע לבד, קרוביה היו בקשר טלפונים רצוף איתה, אז מה קרה עכשיו ששיחת הטלפון בוששה לבוא? והסתפקו במכתב שמילותיו הלאקוניות בתמציתיות מדויקת ללא התרגשות, הודיעו לה שהכל נגמר... וכי אף אחד בקרבתה של מיכל לא חשב שרגע זה יגיע? או אולי קרוביה קיבלו הנחיה מפורשת ממיכל לכתוב הודעות כתובות? לא! היא לא מאמינה, מיכל לא תעשה לה דבר כזה. לפני שנתנה את נשמתה לבורא, וכי אולי ביקשה מיכל לא לפגוע באיריס שכל כך אהבה? מתאים לה ברוח המכתב, שלא יראה מישהו את סבלה אולי בכל זאת בקשתה האחרונה שזקוקה לסובלנותה... הניחה לדברים להתרחש לפני שהגולל נסגר. איריס הוציאה את מכתבה של מיכל מהמגירה בה הניחה אותה, קראה אותו מחדש כשדמעות זולגות מעיניה, עכשיו היא יכולה לבכות, אף שאין כתף שתוכל להניח עליו את ראשה. נזכרה באמרתו של רבי נחמן מברסלב "אדריכלו של היקום לעולם אינו חוזר על עצמו. כל יום הוא בריאה חדשה לגמרי".
כל הזכויות שמורות
