מסע הנקמה של דוד

כל המילים נשמעו ורוד. החיים השתוללו לו מול העיניים. לא היה לו רגע להביט במראָה ולהבין, שהאיש הזה שמולו, זה שחוגג את החיים, הרי הוא  - הוא עצמו - דוִד עם הג'ינס המחורר, שבמכנס שמאל עדיין נותר כתם גריז שומני,  מאז ששכב תחת הטוויטה הישנה שלו וניסה להבין מה קורה שם עם הציר השחוק.

אפילו השערות האפורות, שצצו לקישוט, לא הטרידו אותו. גם מנהל הבנק ממש לא הצליח למחוק את החיוך, שתאמינו לי, לא נעצר בקו השפתיים. החיוך שלו בא מבפנים. ואני הסתכלתי, מנסה להבין מהו הקסם.

שתבינו, אני ודוד, תאומים - זה קטן עלינו. כאילו נולדנו מאותה ביצית. אמא של דוד ואמא שלי עלו יחד ארצה, ישר לשיכון. מגיל עשר אמא שלי בארץ. היו פותחות את העיניים וישר רצות לספר אחת לשניה את החלומות מהלילה. ככה אמא שלי מספרת.

דוד נולד שבוע לפנַי. מקרה. באמת מקרה.

לפעמים אני חושב: אולי הם מתבלבלות בסיפורים, אמא של דוד ואמא שלי. אולי אני זחלתי קודם והשן הראשונה דווקא היתה שלו?!

כל כך מעורבב הכל היה.

אני חושב, שלפעמים לא זכרנו שאנחנו לא אחים.

***

אני אפסיק כאן את ההסטוריה, כיון שזה לא הסיפור של היום. אבל, תזכירו לי פעם, ואל תחכו יותר מדי זמן.

***

דוד הציע פעם, שנלך אל אשה אחת, היא מקשיבה ומסריטה בוידאו סיפורים של אנשים למזכרת. אתה מדבר שבוע/שבועיים, היא גם כותבת את מה ששמעה. אחרי חודשיים אתה מקבל קלטת וגם ספר – כל החיים באריזה.

אמרתי לו: "דוד, הזמן לפנינו. את זה נעשה ליום הולדת חמישים". ועוד לא הגיע.

***

אבל, אני עכשיו בקטע של דוד. רק דוד.

ספרתי לכם, שהחיים השתוללו לו מול העיניים. ואני, הכי חבר שלו, זוכרים? – מהכמעט אותה ביצית...אם הייתי צייר הייתי מצייר אותו מה זה מאושר. את כל הצבעים הכי יפים הייתי קונה בשביל הציור הזה.

ככה הזמנים עוברים. חיים, מתפרנסים, הדברים הרגילים...

ואז קרה, כמו שכל השכנות תמיד אומרות ויודעות, שכל כך טוב  זה לא יכול להיות,

והגיע הרגע.

אמרתי לו: "דוד, לא יכול להיות!

                כל הטוב?"

כבר חודשיים שאני מסתכל עליו. עיניים כבויות, פה מכווץ, השיער קצת מוזנח.

פתאום הוא הולך לאט.

בקפה, ברחוב הרועש, הוא יושב לידי ובוחש ובוחש, לא מביט, רק אומר:

 "מזיין כל מה שבא.  לא שם פס. בלילה, לבד, כבר מאוחר, האור עדיין בחדר, אבל כל כך חלש, ואני שר."

הוא אומר לי ולא מרים את העיניים ממפית הנייר, שמתחת לכוס השקופה.

הטוסט כבר קר, ואני יושב לידו ובוהה בו.

"דוד, איך נגמר?"

ולא מגלה לו כמה קנאתי, כמה רציתי קצת לעצמי מכל האושר שבא לו.

עכשיו – התֵּה דהוי, והאדים שעוֹלים – נמחקים. נותרים המים התפלים בכוס הזכוכית השקופה. את התמצית הוא משליך לצלוחית הקטנטנה, ועיניו רתוקות לתנועת הנדנוד, שהיא עושה מקצה החוט, רגע לפני שהיא נופלת סחוטה.

                                                                                                              13.4.09