"לא הייתה לי ברירה, לא הייתה לי כל ברירה..." לחשה בקול ניחר, מיוסר, המתחנן להבנה.
העיניים הכחולות ממולה שיגרו אליה רשף קר, מתכתי: "יכולת להגיד לא , פשוט מאד להגיד לא".
רחל הרכינה ראשה, הדמעות שהציפו את עיניה זרמו ללא מעצור במורד לחייה השדופות. כיצד היא יכולה להסביר את פרשת חייה לבחורה הגאה הזאת, השופעת בטחון עצמי, שמאמינה שכל העולם לרגליה ? הביטה בראשה הזקוף, בעיניה הנחושות, ביציבתה הבוטחת . כן, היא תהיה מסוגלת להגיד לא, היא לא תהיה כמוה, קורבן המובל לשחיטה. והרהור נוסף חלף בראשה, שלולא הפרשה, מי יודע איזה נזק ללא תקנה היה נגרם לבחורה הזאת בהשפעתה ובהשפעת משפחתה...
היא כחכחה בגרונה בניסיון לייצב את קולה ולחשה שוב, בטון נואש: "לא יכולתי להרשות לעצמי שמותו ירבץ על מצפוני, הוא איים שוב ושוב בהתאבדות אם אני לא... הוא אחי הצעיר, תנסי להבין..."
"אבל אותי ואת אבא הקרבת בלי להניד עפעף... וגם את עצמך. עלינו לא חשבת, על חיינו שנהרסו. רק על אחיך הקטן", ירקה את המילים בלגלוג, "רק הוא היה חשוב לך. ומה איתנו, מה עם משפחתנו? לא הייתה לך שום מחויבות כלפינו? בקלות כזאת זרקת אותנו לכלבים.."
הקול המאשים, הלגלגני של השופטת המחמירה הזאת, שמפניה חששה יותר מכל במהלך השנים הרבות בהן סירבה לקיים עמה כל קשר, שנים בהן התאוותה לה נואשות בלילות חסרי שינה על מיטתה הצרה, כאשר נישקה את התמונות הבודדות שנותרו לה ממנה, תמונות של ילדה חייכנית בת 5, הקול הזה מהדהד בראשה כבר עשר שנים. עשר שנים שהיא מייחלת לרגע הזה וחרדה מפניו כאחד. אסור לה להחמיץ את ההזדמנות הזאת שניתנה לה, שמא לא תהיה שנייה. היא חייבת להסביר את עצמה. אבל איך? כיצד תבין הבחורה הזאת, שלמזלה גודלה כל כך שונה ממנה, שהיא ורצונותיה נחשבו כקליפת השום בבית הוריה, שזאביק קדם לכל, שמאז שהוא נולד אולפה להירתם לטובתו של זאביק, היורש, ממשיך השושלת, בבת עיני ההורים...
"אבל אבא, זו מסיבת הסיום שלי, איך לא אלך למסיבת הסיום שלי ?"
"מה לעשות שזאביק חולה ואין מי שיישאר איתו? לא נוכל לקחת אותו איתנו קודח מחום לחתונתה של דודה שימחה, נכון? אז אין מה לעשות, את נשארת עם אחיך, סוף פסוק!"
עיני הגחלים הבוערות מתחת לתלתלים השחורים הרכים שנתלו בה בהערצה תובענית וגומות החן הנחשפות עם כל חיוך צחור שיניים פרקו אותה מנשקה, והיא נכנעה, וויתרה שוב ושוב. כיצד יכלה להמרות את פיהם של הוריה, כיצד יכולה לאכזב את זאביק, לגרום לו צער...
"מה שמרתיח אותי" הקול הקשה ניער אותה משרעפיה, "זה שלא הרגשתי שאת כועסת עליו, כאילו את מקבלת בהכנעה את הדין, את זה שהרס לך ולנו את החיים, שבגללו את יושבת ועוד תשבי כאן שנים רבות, בשעה שהוא עצמו יצא יותר בזול ממך, לא יאומן, את הקורבן שלו ואת משלמת את המחיר הגבוה ביותר, איזה חוסר צדק משווע, ואת כאילו כלום, כאילו כך צריך להיות....."
"אבל אמא, אני אשלם עבור שכר הלימוד באוניברסיטה מעבודה במלצרות. לא יעלה לכם שום דבר וגם חסכתי במשך השנתיים שעבדתי בבנק סכום יפה. איך אני יכולה לוותר על הלימודים, את הרי יודעת כמה קשה להתקבל לפקולטה הזאת, ואני התקבלתי..."
"רחל, זה עניין רציני ביותר. אם לא נרתם כולנו למשימה, חייו של זאביק בסכנה. האנשים האלה שהוא לווה מהם כסף, הם כרישים אמיתיים, הם יבלעו אותו חי. כל מה שיש לנו וגם לך ביחד לא יספיק. מה יותר חשוב, הלימודים שלך או חייו של אחיך?... כך חשבתי. אז את חייבת להמשיך לעבוד בבנק, את מוכרחה לעזור להציל את זאביק מנושיו..."
"הוא בכלל דיבר איתך או כתב לך בכל השנים האלה? הביע פעם חרטה? כי לפי מה ששמעתי, במשפט ניסה לטעון שאת כאילו התעקשת לתת לו את הכסף, הוא עצמו לא לחץ עליך, מה פתאום, הוא הרי צדיק תמים, את זאת שעמדת על כך שייקח את הכסף של הבנק והוא עשה לך טובה..." הקול הצעיר שידר לעג מר.
"היו מחסלים אותו אם לא היה מחזיר. לא הייתי מסוגלת לתת לזה לקרות כשיכולתי למנוע זאת..."
"עם הכסף של אחרים שהיית מופקדת עליו? במחיר חירותך ומשפחתך? זה היה כדאי? בשביל חלאה כזו? הוא בישל לעצמו את הדייסה, היית צריכה לתת לו להיחנק איתה!"
"רחלי, אני צריך עד יום ראשון הקרוב עוד שני מיליון וחצי, אחרת אני משול כמת. הפסדתי כפול מזה, אך הם מוכנים לחכות עם השאר חודש נוסף. אני בטוח שהפעם ילך לי קלף , אני מרגיש שהנאחס מאחורי, הפעם אני אעשה בוכטה רצינית וגם אחזיר לך, תראי, תוכלי לשים חזרה בחשבונות והכול יהיה בסדר, אל תדאגי אחותי, הרווחתי בעבר סכומים רציניים... נכון, גם הפסדתי, אך לא לנצח ירדוף אחרי ביש המזל, זה לא הגיוני..."
"ניסית בכלל לסרב לו? להגיד לו שאת לא מוכנה להסתכן יותר בגללו, שיש לך עכשיו משפחה משלך, חיים משלך? "
"ניסיתי, וודאי שניסיתי, כל פעם שנתתי לו כסף אמרתי שזו הפעם האחרונה. ואז..." עיניה איבדו את מיקודן, המילים נשארו תלויות באוויר.
"אני יודעת, הוא איים להתאבד, כבר אמרת את זה. כמה חבל שלא אפשרת לו לעשות זאת! צרה אחת פחות בעולם הזה, לא רבים היו מתאבלים עליו, רק אסון הוא גרם לכל המשפחה, הוריו נשארו חסרי כול בגללו ואת... ואני..." קולה רעד, דמעות הציפו את עיניה .
לבה של רחל יצא אליה, השתוקקה נואשות לכרוך את זרועותיה סביב הנערה, לאמצה לליבה, אך לא העזה. לא תוכל לעמוד ברתיעה ודחייה, לא אחרי עשר שנים. חשה שידיה נשלחות קדימה מאליהן ותפסה את שמאלה בימינה למנוע מהן את החיבוק. היא הביטה בידיה, בכף ידה השמאלית המאוגרפת, באצבעות יד ימינה הפרושות מעל האגרוף. איך אבא הסביר את זה באותו יום, כאשר היא סיפרה לו מה זאביק דורש ממנה?
"כל אחד לחוד, אנחנו כמו אצבע, אפשר לכופף אותה ולשבור אותה. אם נהיה מלוכדים, נהיה כמו האגרוף הזה, איש לא ישבור אותנו. המשפחה היא האגרוף. למען המשפחה עושים הכל, גם מסתכנים כשצריך להציל מישהו מאיתנו..."
היכן היה האגרוף הזה כשהיא הייתה זקוקה לו נואשות? מה הוא עשה אי פעם בשבילה? כל האצבעות כבר מזמן נשברו... היא שחררה את ידיה והניחה אותן בחיקה. הביטה בעצב אל הנערה הדומעת שמולה. איזו נחמה היא יכולה להעניק לה?
נשמעה הודעה ברמקול: "הביקור הסתיים, האורחים מתבקשים לעזוב." הנערה קמה במהירות על רגליה, בהקלה ניכרת לעין. לבה של רחל צנח. הן צעדו בשתיקה לכוון שער היציאה של הכלא. עמדו בדומיה דקות ספורות זו מול זו, המבוכה ניכרת על פניהן.
"אראה אותך שוב?" שאלה לבסוף בקול קטן. עיניה של רחל השלימו את מה שפיה לא העז לבטא.
הנערה הושיטה ידה והיא תפסה אותה בגמלוניות, לחצה אותה לשנייה, ואז, בהחלטה פתאומית, שמה את נפשה בכפה וכרכה את זרועותיה בהססנות סביב הגוף הצעיר. חשה אותו מתקשח בזרועותיה והייאוש הרים שוב את ראשו בליבה, אך אז הבחינה שהזרועות הדקות התרוממו אט אט והקיפו בביישנות את גופה . היא לא הייתה זקוקה ליותר: אימצה את בתה אל ליבה בכל כוחה וייאושה ודמעותיהן השוצפות התערבבו אלה באלה בפניהן הצמודות.
הערה: כל דמיון בין הדמויות בסיפור לבין דמויות אמיתיות אינו מקרי בלבד.
