* נבחר במובאה באה ל-09 בינואר 2009 (הנימוק בסוף השיר).
היה בהן פחד נורא, בעיניים הכבויות הללו, אשר לא נעצמו לרגע כבר ימים ארוכים. משהו בתוך האישונים המורחבים שלו, כאילו חיפש יד מלטפת עליה יוכל לסמוך ללא חשש.
הוא מתרומם בקושי ממקום רבצו, מנסה לייצב עצמו על רגליו הקשויות ויוצא מהמחבוא שם בילה את הלילה. צולע מספר צעדים עד לפתח המבנה, רועד כולו. הרגל האחורית, זו שספגה את עיקר הבעיטה, החלה להציק לו מאד משנסה ללכת. הרעד התחיל אתמול בערב, כאשר הסתובב בקור ובגשם ברחובות העיר הריקים בחיפוש אחר משהו לאכול ולא עָזַבі כל הלילה, למרות שפרוותו התייבשה בינתיים. הוא חש שהצינה חדרה פנימה מבעד לעורו, התפשטה בכל אבריו הפנימיים והשתכנה בתוך ליבו.
יוצא מפתח הבניין ומביט בחשש סביבו. קרני שמש חורפית מלטפים בחמימות צוננת את פרוותו המרובבת כתמי בוץ, והוא מתעודד במקצת, זהו שינוי לטובה לעומת הקור המקפיא של הלילה שעבר עליו על אותה ריצפה בפינה מוצנעת של חדר המדרגות, מאחורי עגלת תינוק חלודה חסרת מושב ושני זוגות אופניים, שם מצא מפלט מהגשם ומהרעשים הנוראיים חסרי הפשר שהרעידו מדי פעם את העולם סביבו. התכרבל באותה פינה וליקק שעה ארוכה את רגלו הפצועה המדממת, דמו המעורב בבוץ היה הדבר היחידי שבא אל פיו כל אותו היום מלבד המים ששתה מהשלוליות שמלאו את הרחובות. הוא ניסה להירדם, אך הרעד הבלתי פוסק השתלט עליו, שיניו נקשו ללא מעצור, וגם ברגעים המעטים שהכרתו התערפלה, ניעור בבהלה בעקבות הצווחה הארוכה מקפיאת דם מלווה בבומים שזעזעו את הבניין ושהקפיצו אותו מספר פעמים במשך הלילה ממקום רבצו ומילטו מגרונו יללות מיוסרות של פחד וכאב.
הוא יוצא לבוקר חורפי צונן ומסתובב ברחובות כמעט ריקים. מכונית בודדת חולפת בסמוך ומתיזה עליו רסס מי שלולית. הוא נרעד, מתנער וממשיך לצעוד, עליו למצוא בדחיפות משהו למלא את הריק בקיבתו, חש שכוחותיו הולכים ועוזבים אותו ככל שהזמן חולף. כבר נואש מלחפש ליד דלת ביתו, הוא חזר לשם פעם אחר פעם מאז שמשפחתו נסעה, אך הקערה שהייתה גדושה במזון בלכתם, התרוקנה באורח פלא כבר בערבו של אותו יום למרות שהוא עצמו אכל מעט מאד ממנה, גם בגלל מצב רוחו השפוף וגם בשל הרעשים הצורמים והפיצוצים המוזרים שהחרידו אותו פעם אחר פעם והבריחו אותו לחפש מקום מסתור.
הוא מגיע לרחבה המרוצפת ששולחנות וכסאות רבים מוצבים עליה,כאן נהג לטייל לעתים עם בני משפחתו, בייחוד נמשך אל המקום בעל הכיסאות האדומים שם ידע שעם קצת מזל אפשר למצוא על הרצפה פיסות בשר טעימות הרבה יותר מהאוכל החד גווני שהוא מקבל בביתו. היום היה מסתפק בכל דבר, אפילו המחשבה על הקרומים השרופים במקצת שמעט גבינה נותרת עליהם שהוא מוצא לעתים ליד הכיסאות הלבנים מגירה ריר מפיו, אך היום הכיסאות והשולחנות מיותמים, איש לא יושב שם. הוא מרחרח את הרצפה ביסודיות, לא משאיר שום מקום לטעות, אך לשווא. מבחין במספר יונים שמדדות ברחבה לא הרחק ממנו ומדי פעם מלקטות משהו במקורן ורץ בתקווה לאותו כיוון, מפריח בבהלה את הציפורים, אך מתאכזב לגלות שהפירור הזעיר היחיד שמוצא לא ראוי להתייחסות. בכל זאת שולח אליו את לשונו, בולע, אך לא חש דבר מלבד את רוקו, ותסכולו גובר.
עוזב את הרחבה וסוקר את הבתים שמעבר לכביש; גם היום אינו רואה כמעט אנשים בחוץ והוא מוטרד ממיעוט העוברים ושבים שפוגש ברחובות בימים האחרונים. הוא רגיל שאנשים מתייחסים אליו, תמיד ידע להתחבב עליהם, מבט בעיניים וכשכוש בזנבו הספיקו כדי לקבל התייחסות וליטופים וגם כיבוד לעתים, בייחוד הילדים נוהגים לאכול כל מני דברים מתוך שקיות צבעוניות מרשרשות ועם קצת השתדלות, קצת חיבובים מצידו, הצליח לקבל גם פינוקים וגם משהו טעים למאכל. אך לא היום. היום אין ילדים ברחובות. מוזר, מוזר ביותר.
הוא רואה חבורה קטנה של גברים מחזיקים בקבוקים בידיהם יוצאים מפתחה של חנות, אחד מהם אף לוגם מצווארו של בקבוק, אך אפו המרחרח ומבטיו הסוקרים משכנעים אותו שאין שם דבר שיכול להשקיט את בטנו המקרקרת. ואחרי האירוע של אתמול הוא הפך יותר זהיר, מעדיף לשמור מרחק מגברים לא מוכרים, כעת, כשהוא מסתובב בגפו ברחובות העיר.
מעולם לא פחד מאנשים. רובם ידידותיים ודורשי טובתו, אך גם אלה שהיו אדישים אליו ולא נכנעו לקסמיו לא היוו עבורו איום, הוא למד בחושיו להבחין בהם ולשמור מרחק, אך לא העלה בדעתו שמישהו עלול להרע לו, לגרום לו כאב, סתם כך, ללא שום עוול בכפו.
אך אתמול בערב חושיו בגדו בו בגלל הרעב. הוא ראה חבורת גברים ישובים בפתח אחת החנויות ואוכלים - דבר שכיח בדרך כלל שהפך מאד נדיר בימים משונים אלה. מוכרע מרעב ומלא תקווה התקרב אליהם וחש בניחוח המשכר של הבשר נודף מידיהם המחזיקות באוכל. עמד בצד מבויש וחיכה להזמנה, משהו בשפת הגוף של האנשים לא עורר את אמונו והוא העדיף להמתין. הם צחקו והצביעו לעברו והוא הפעיל את זנבו והביט אליהם בעיניים כלות מרעב ותקווה. אחד האנשים קרא לו והוא התקרב בצעד מדוד, לא מנומס להפגין להט יתר וחוסר סבלנות. עמד לפני האיש וחיכה, וזה קם והרים את ידו המחזיקה באוכל גבוה מעליו.
את המשחק הזה הוא הכיר. עמית נהג לשחק עימו ב"נראה אם תוכל לתפוס", היה מרים באוויר דבר מאכל כלשהו והוא התאמץ וקפץ עד שהצליח לתפוס. הוא אהב את המשחק, האתגר הוסיף תבלין לשלל, וגם עמית נראה שנהנה ממנו, תמיד צחק כשהוא הצליח. אז אתמול, כאשר האיש הזר הרים את ידו המחזיקה באוכל גבוה מעל ראשו, הוא נתן זינוק אדיר, הרעב כאילו הצמיח כנפיים לרגליו, והיה ללא ספק חוטף את האוכל מהיד המושטת אלמלא הבחין ברגע האחרון במבט רוחש השנאה ששיגר אליו האיש. הוא נחת על רגליו האחוריות, החל להסתובב כדי לנוס מהמקום, הספיק לראות את הרגל המונפת וחש כאב חד מפלח את אחוריו ואת ירכו השמאלית לפני שהצליח להתרחק. ברח מהמקום כל עוד נפשו בו, מדדה על רגלו שותתת הדם כשליבו מפרפר בחוזקה בחזהו. אז גם נפתחו לפתע ארובות השמיים והוא חש שפרוותו הולכת ונרטבת והצינה חודרת לגופו שהתחיל לרעוד ללא שליטה. וכאילו לא די בכל אלה, באותו רגע מר ונמהר נשמעה שוב הצרימה הארוכה המחרידה אוזניים ולב שכבר הספיק לשמוע אותה די והותר בימים האחרונים, ומייד אחריה מספר בומים הרעידו שוב את העולם, והוא נמלט מיילל ומפרפר לאותו חדר מדרגות קפוא שם בילה את הלילה הקודם.
שעה ארוכה ממשיך להסתובב ברחובות הריקים שזכר אותם שוקקים חיים בבקרים אחרים, לפני שעולמו חרב עליו. רגלו הפצועה כואבת מאד כעת, לאחר שהִרְבָה להתרוצץ בחיפושיו אחר אוכל, והוא מוצא עצמו שוב לפני דלת ביתו הנעולה. מכונית כסופה שחונה בסמוך לבית גורמת לליבו לנתר הפראות, אך למפח נפשו נוכח עד מהרה בטעותו. קערת האוכל שלו בוהקת בריקנותה והוא לא טורח ללקקה שוב, כפי שעשה בימים האחרונים. אפילו הריח התנדף זה מכבר. הוא נשכב על השטיחון הקטן שלפני המפתן, מתכרבל בתוך עצמו ובליבו גומלת ההחלטה שהוא יחכה, לא יזוז מכאן יותר עד שיחזרו. הם בוודאי יגיעו, לא יכול להיות אחרת. הרי הוא שייך להם והם שייכים לו. הם אוהבים אותו, את זה הוא יודע. בייחוד פני המלאך שלו הנערצת, יפעת.
הוא נזכר בערב האחרון, לפני אותו בוקר שהותיר אותו גלמוד, לאחר שנואש מלרדוף אחר האוטו הכסוף של משפחתו שנעלם באופק. תכונה מוזרה התרחשה בבית, שונה משגרת הערבים שהיה מורגל בה. מזוודות הורדו, דלתות הארונות נפתחו, חפצים הוכנסו למזוודות ולארגזי קרטון. שני המבוגרים במשפחה היו טרודים מאד בפעילותם הקדחתנית, והוא התרוצץ בין רגליהם, נרגש וסקרן . אך דבר מה התחיל להטריד אותו, הוא ראה את עמית ואת יפעת הולכים מחדר לחדר אחר המבוגרים, פניהם מביעות דאגה ושאלות בפיהם. הוא שמע מילים רבות שלא הבין אך שמו הושמע שוב ושוב בפי כול, הילדים ביטאו אותו כשתחינה בקולם ודמעות בעיניהם, והמבוגרים – בצירוף הסברים ארוכים ומייגעים שלא הבין, בתחילה בטון מאופק אך בהמשך תוך נחישות ורוגז. לא הצליח להעלות בדעתו שום סיבה שיכלה לגרום למריבה משפחתית בגינו, התנהג למופת לפי מיטב זכרונו, לא ננזף ולא נענש, לא הרגיש שמישהו כועס עליו, אז למה הוא הנושא למריבה הזאת ? בהמשך הערב נרגע במקצת משזכה להמון תשומת לב, שני הילדים חבקו ונישקו אותו והלעיטו אותו במעדנים שזכה בהם לעתים רחוקות, נקניק עוגיות ובמבה, והמבוגרים העלימו עין הפעם, עשו עצמם לא רואים והוא שמח שזכה מן ההפקר. רק הדמעות שצצו מדי פעם בעיניהם של שני הילדים המשיכו להדאיג אותו. בלילה הוא טיפס למיטתה של יפעת וישן מחובק איתה , הופתע כאשר לא גורש משם לפינתו כאשר האם נכנסה לכסות את הילדה.
בבוקר העמיסו את הדברים בתוך האוטו, הוציאו את הכלים שלו החוצה, אחד מלא באוכל והשני במים. היו עוד חיבוקים, נשיקות ודמעות מצד הילדים, ליטוף עצבני מצד המבוגרים שלא הביטו בעיניו, ואז ריצת השווא אחר האוטו שהתרחק .........
הכרתו מתערפלת.
©
לשמחתנו, גם השבוע מובאה באה נבחרה לפי המלצת קורא
צוות מובאה באה סומך ידיו על המלצתה, כמו גם על נימוקיה של מרינה ב.א.
ההמלצה שלה והנימוק שלה.
נימוק:
אימת המלחמה המשתלטת על הכל. הרחובות הנטושים ממבט עיניו של כלב שננטש.
העזובה המשתלטת והחידלון.
מצוקת הקיום הבסיסית של בעלי חיים הננטשים עקב המצוקה של הבעלים.
המאבק הקיומי שלהם באנלוגיה של המאבק הקיומי של בעלי עסקים ואנשים מן השורה
החיים תחת איומי המלחמה. תופעה המוכרת ממלחמות רבות שעברנו.
